ר"י מיגאש שבועות כו

ביטוי לפי שאין חייבין להבא משום שבועת ביטוי אלא כשישבע על דבר שיש בידו לקיימו אבל דבר שאין בידו לקיימו כגון שיזרוק איש פלוני ושלא יזרוק שבועת שוא היא ולאו שבועת ביטוי לימ' בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קא מפלגי דתנן אמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליה מצוה שהוא מושבע מהר סני כשישבע שיעשה אותה אינו דין שיהא חייב עליה אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן פי' שהרי אם נשבע שיעשה או אם נשבע שלא יעשה חייל' שבועתו ומקוים ביה להרע או להטיב דהיינו הן ולאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שהרי אם נשבע שלא יעשה מצוה לא חיילא שבועתו כלל דמושבע ועומד מהר סיני הוא שיעשה אותו נמצא עכשיו שרבי יהודה בן בתירא מחייב מי שנשבע לקיים את המצו' ולא קיים משום שבועת ביטוי ואע"ג דלא משכחת לה בלאו ורבנן אינן מחייבין אותו משום דהא לא משכחת לה בלאו וממילא שמעת דמאן דבעי לאו והן בעי להבא ולשעבר ומאן דלא בעי הן ולאו לא בעי להבא ולשעבר דהא כי היכי דכתיב להרע או להטיב דהיינו לאו והן הכי נמי כתיב להבא ולשעבר דהא כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה דאיתרבי מיניה לשעבר והיינו דאמרינן לימא בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קא מפלגי ומהדרינן אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי השתא לאו והן לא בעי להבא ולשעבר בעי כלומר לאו והן דכתיב בהדיא לא בעי להבא ולשעבר דלא כתיבי בהדיא אלא מריבויא דקרא היא דקא אתי לא כל שכן כי פליגי אליבא דרבנן כו'. ע"ב מתיב רב המנונא לא אכלתי היום לא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב פי' בקרבן שבועת ביטוי בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי תפילין הא ליתיה בלא אניח דנשבע לבטל את המצוה הוי הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני לא אכלתי לקרבן דהא איתיה בלהבא לא הנחתי למלקות אבל לקרבן לא דהא ליתיה (ס"א רישא) בלהבא. מתיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל של זהב שהוא של אבן ואמר עולא והוא שניכר לשלשה בני אדם טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי ואמאי והא ליתיה בלהבא שאם ישבע שיהיה של זהב שבועת שוא היא שהרי אין בידו שיהיה של זהב ופריק ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר פי' ולמלקות אבל לקרבן בשוגג לא דהא ליתיה בלהבא. אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות פי' משום דאינו יודע לך עדות היינו שבוע' העדות דאשתכח דמשום דשבועת העדות הוא דמחייב ולאו משום שבועת ביטוי וכיון דחיוביה לאו משום שבועת ביטוי הוא כי משתבע נמי שאני יודע לך עדות פטור דהא ליתיה בשבוע' ביטוי בלאו והן ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת לרב חייב דהא איתיה בלאו והן לשמואל פטור דליתיה בלהבא דהא אי משתבע שלא ידע לו עדות להבא כיון שאפשר שידע לו בלי כונה משום שבועת שוא הוא מחויב ולא משום שבועת שקר ולענין העדתי נמי כיון דליתיה בלהבא דהא אי משתבע שלא יעיד לו עדו' להבא או שיעיד לו עדות להבא לא חיילא עליה שבועה דהא מושבע מהר סיני הוא שיעיד לו עדות משום שבוע' שוא הוא מחייב ולא משום שבועת ביטוי ודייקינן בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר להכי אפקיה רחמנא לשבוע' העדות שהיא שבועה שאיני יודע לך עדות מכלל שבועת ביטוי וחייביה בפירוש משום דלא הוה מחייב משום שבועת ביטוי כלל משום דהא ליתיה בלהבא כדפרשינן אלא לרב דאמר אפי' מילתא דליתיה בלהבא מיחייב עליה לשעבר למאי הלכתא אפקיה רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת ביטוי בלאו הכי נמי תיפוק ליה הא מחייב עלה משום שבועת ביטוי אמרוה רבנן קמיה דאביי ואימא לאחיוביה תרתי חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבוע' העדות ואמר להו אביי תרתי לא מציתו אמריתו דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואלא למאי הלכתא אפקי רחמנא לכדתניא בכולן פי' בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת ביטוי נאמר ונעלם וכאן בשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב קרבן עולה ויורד על המזיד כשוגג אמרי ליה רבנן לאביי ואימא במזיד מיחייב חדא משום שבועת העדות אבל בשוגג כיון דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת ביטוי מיחייב תרתי חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבועת העדות אמר להו היינו דאמרו לכו לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי כלומ' האי דמיעט רחמנא מלאחיוביה תרתי במאי אי במזיד אמאי איצטרך למעוטי תיפוק לי דשבועת ביטוי גופה בשוגג הוא דמחייב קרבן במזיד לא מיחייב אלא לאו בשוגג וקאמר רחמנא לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים. רבא אמר הוה שבועת העדות דבר שהיה בכלל שבועת ביטוי ויצא לידון בדבר חדש לחייבו על המזיד כשוגג אין לך בו אלא חדושו בלבד כלומר אי אתה מחייב משום שבועת עדות אלא על המזיד בלבד אבל בשוגג משום שבועת ביטוי אתה מחייבו ולאו משום שבועת עדות נמצא עכשו בין לאביי בין לרבא דהאי דכתב רחמנא שבועת עדות לענין מזיד הוא דכתבה אבל בשוגג בכלל שבועת ביטוי הוא משום שבועת ביטוי הוא דמחייב ולאו משום שבועת עדות ובעיקר טעמא דמילתא דלא מיחייב בשוגג ואף משום שבועת עדות הוא דפליגי דאביי מפיק לה מלאחת ורבא יהיב ליה טעמא משום דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ועלה אמרינן ומי אמר אביי הכי דכי כתב רחמנא לשבוע' עדות לחיוביה על המזיד הוא דכתבה אבל בשוגג כדקיימא קיימא בכלל שבועת ביטוי דאלמא היכא דאמר שבועה שאיני יודע לך עדות בשוגג מיחייב משום שבועת ביטוי והאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע דאלמא היכי דאמר שבועה שאיני יודע לך עדות משום שבועת עדות הוא דמחייב ולאו משום שבועת ביטוי ומהדרינן הדר ביה ואי בעית אימא חדא מינייהו ר"פ אמרה הדין פירושא דשמעתא וחזינן להו לרבוותא בהא דאמרי' ומי אמר אביי פירושה דלא דייקא והאי פירוש' דפרישנא טפי דייק ומסתבר. דף כ"ו ע"א מתניתן רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבוא שנאמר להרע או להטיב וגו' תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם פרט לאנוס ונעלם פרט למזיד שאינו מחייב קרבן שבועה ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה כו' אדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר שבועתא הכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מנייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי כלומר כלום חייב אני קרבן משום שבוע' ביטוי שהרי בשוגג נשבעתי אמר ליה את לבך אנסך ואי אתה חייב קרבן:

ואם תשאל אי הכי שבועת ביטוי בשוגג לשעבר היכי משכחת לה והא לביה הוא דאנסיה הא אוקימנא לקמן באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו כדאמרינן לקמן בעי מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא ואי דלא ידע אנוס הוא אמר ליה באומ' יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו. ונעלם שנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ יכול שנעלם החפץ וזכור את שבועה תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו כשנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ הוא שמתחייב ולא שנעלם החפץ וזכור את השבועה לפי שכיון שהוא זכור את החפץ הא לא קרינא ביה בשבועה ונעלם ממנו וכיון שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו הא הו"ל אנוס ואסיקנא דנעלמה ממנו שבועה וזכור את החפץ כגון שנשבע עליו שלא יאכל פת חטים וכסבור שאוכל אמר דשבועתיה אנשייה חפצא דכיר ליה ונעלם ממנו חפץ וזכור את השבועה כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטים וכסבור פת שעורים עלתה בידו דשבועת' הא דכיר ליה חפצא הוא דאנשייה אבל אם נשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור של שעורים אמר העלם שבועה וחפץ הוא שהרי לגבי פת חטים נעלמה ממנו השבועה וכיון דקתני בברייתא ונעלמה ממנו כשנתעלמה ממנו השבועה וזכור את החפץ ולא שנתעלם ממנו החפץ וזכור את השבועה קא בעי רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו פירוש כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור שאוכל אמר והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת של חטים וכסבור של שעורים היא שנמצא שנתעלמה ממנו השבועה וגם נעלם ממנו החפץ מאי מי אמרינן כיון שנתעלמה ממנו השבועה הא קרינא ביה ונעלם או דילמא