ר"י מיגאש בבא בתרא נא

חייבין להחזיר לך כלום לפי שיכול המשלח לומר העכוב אינו מחמתי שהרי נשאתי אשה ועשיתי חופה ואלו היה אביהן קיים היה שמח אלא חוזרין ועושין בכך לפי מנהג המקום מקום שנהגו לכפות היורשין להחזיר שושבינות למשלח מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. אמר הכותב אני אומר דאין הדבר תלוי במנהג (אמר המדפיס כבר קדמוהו הראב"ד וגם הרמב"ן בחידושיו ע"ש) ונהי דמנהג מבטל הלכה מיהו במקום דליכא מנהגא כיון דלא אתי עיכובא מחמתיה דהמשלח קיים גובין מן היורשין דשושבינות דינו כמלוה גמורה ולא דמי לקידושין דתלוי במנהג דקידושין לאו אדעתא דחזרה יהבינהו אלא אדעתא דקידושין והרי נתקדשה לו ונאסרה לכל העולם בשבילו הילכך תלוי דין קדושה בחזרה והדבר צריך עיון]. והא מילתא אע"ג דליתא בגמרא ילפינן לה מדתניא (דף קמ"ה ע"א) מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ואמרינן עלה לא שנו אלא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין מאי טעמא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלמא כשמת הבעל והיא קיימת דהויא לה עיכובא מחמתיה מצי למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל כשמתה היא והבעל קיים דעיכובא מחמתה ליכא למימר הכי וחיובי היורשין נמי בדין להחזיר לא מחייבינן להו דהא מתה היא ולא שמחה עמו אלא עושין לפי מנהג המקום ואם נהגו להחזיר כופין היורשין להחזיר ואם נהגו שלא להחזיר אין כופין להחזיר הכי נמי לענין שושבינות כי אמרינן דמצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו היכא דמיית מה משלח דהוה ליה עיכובא מחמתיה אבל היכא דמת מי שנשתלחה לו דעיכובא לאו מחמת משלח הוא אלא מחמת מי שנשתלחה לו עושין לפי מנהג המקום ואף על גב דהא איפסיקא הילכתא לקמן דאפילו מתה נמי קידושי לא הדרי התם לאו משום דמתה ולא שמחה בהדי בעל הוא דלא הדרי כי היכי דתפשוט מינה רמ לענין שושבינות דהיכא דמת מי שנשתלחה לו ולא שמח עם המשלח אין היורשין חייבין להחזיר אלא משום דסבירא לן דקידושין לטיבועין ניתנו הוא דאיפסיקא הילכתא הכי אבל לענין שושבינות לפי מנהג עבדינן כדקתני בברייתא לגבי קידושין מקמי דאפסיקא הילכתא לטיבועין ניתנו ואתרין מקום שנהגו שלא להחזיר למשלח היכא דמית מי שמשתלח לו הוא ומעשים דכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל דלא היה כופה היורשין להחזיר למשלח כלום ואנו כך אנו דנין אחריו ועושין. ובמקום שנהגו להחזיר נמי דאמרי' מחזירין מסתברא לן דמנכו ליה יורשין למשלח מן השושבינות מאי דאכל ושתה בהדי מורישן כי ההוא דאמרינן לקמן אמר רב כהנא כללא דשושבינותא וכו' עד דאמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתי בכריסיה ואפייה וכו' דלא גרע היכא דמית מהיכא דלא הוה במתא דמנכי ליה מאי דאכל ושתה בהדיה כדאמרינן הוה במתא איבעי ליה למיתי דשמע מינה דהא לא הוה במתא מנכי ליה כדבעינן לפרושי קמן הרי ביארנו דין השושבינות היכא דלא שמח מי שנשתלחה לו עם המשלח מחמת שמת אחד מהן וחלקנו את דינם אבל היכא דשניהם קיימין ולא מת אחד מהן נשא המשלח אשה עכשיו ועשה ימי משתה ולא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות דיניה שאם קרא לו המשלח לבא אליו לשמח עמו ולא בא נתחייב מי שנשתלחה לו להחזיר כל השושבינות בלי לגבות מיניה כלום שכיון שמשתלח הרי עשה ימי משתה ושלח לו ולא רצה לבוא מאי הוה ליה למשלח למעבד והיינו דאמר רב פפא הוה במתא איבעי ליה למיתי. וזה שאמר רב פפא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי במקום שנהגו בכך אבל במקום שנהגו שלא לבוא אלא בשליחות אינו חייב להחזיר לו כלום אלא עד שיקרא ולו וישגר בשבילו ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו שמחמת שלא קרא לו לא שמח עמו אין אומרים כיון שלא שמח מפסיד משלח השושבינות כולו דכי אמרינן הכי ה"מ היכא דלא שמח עמו מחמת דמית המשלח וקא תבעי השתא השולח יורשין דיליה למי שנשתלחה השושבינות דיכול למימר אילו היה אבוהון חי וקים ונשא אשה היה קורא לי והייתי שמח עמו כמו ששמח עמי עכשיו שמת תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל היכא דמשלח קיים ונשא אשה ולא קרא לו למי שנשתלחה השושבינות לשמח עמו כיון שלא קרא לו הרי גלה דעתיה שלא רצה להתערב עמו בשמחה הלכך מנכה לו מה שאכל ושתה עמו בעת ששילח לו השושבינות שלו והשאר מחזיר לו והיינו דאמרינן לא אודעיה תרעומת אית ליה שלומי משלם ועד כמה אמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתא בכריסיה אכליה כלומר ולא משלם ליה מידי ומזוזא עד ארבע מנכי ליה פלגא ומשלם פלגא. מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה כלומר אם זה המשלח אדם חשוב הוא שאפילו יותר מארבע אצלו כפחות מארבע אצל אחרים הוא משלם ליה פלגא ומנכה ליה פלגא כדעבדינן בפחות מארבע אצל אחרים ואם אינו אדם חשוב כיון שיתר מארבע אצלו ממון חשוב בידוע שלא היה בדעתו בשעה ששיגרה לו אלא לדקדק עמו הדבר הלכך מנכה לו בכדי שאכל ושמח עמו והשאר מחזירין לו והכי נמי עבדינן היכא דלא הוה במתא דמנכי ליה מאי דאכיל ושתה כפום, הדין הנהגא דאמר אביי ויהיב ליה שארא והיינו דאמרינן כללא דשושבינותא הוה במתא איבעי ליה למיתי כלומר וכיון דלא אתא משלם ליה כוליה שושבינות מכלל דאי לא הוה במתא לא אמרינן איבעי ליה למיתי והוא לא מחייב לאשלומיה לכוליה שושבינות אלא מנכי ליה מאי דאכל ושתה בהדיה ומשלם ליה שארא כפום הדין מנהגא דאמר אביי בבני גננא. נקוט האי כללא בידך לענין שושבינות בדרך קצרה כי גבייתה בב"ד לא הויא אלא לאחר שישא המשלח אשה אבל קודם שישא אשה לא וכל שכן אם שמח בלי שישא אשה לעולם אינה נגבת שהרי כשיעשה בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי וכל שכן אם לא עשה כלל וזה אינו צריך לא לפנים ולא לפני לפנים. ולאחר שנשא אשה המשלח הוא דפליגי שאם שמח עמו מי שנשתלחה לו הרי נתחייב להחזיר לו השושבינות שלו בין מת לאחר כך המשלח בין לא מת וגם זה אינו צריך לא לפנים ולא לפני לפנים. ואם שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות הא ודאי רואין אם המשלח קרא לו ולא רצה לבוא הרי נתחייב מי שנשתלח להחזיר השושבינות כולו דמאי דה"ל למעבד עבד ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו אי נמי לא הוה במתא כלל והוא הדין אם מת מי שנשתלחה לו והיה אותו מקום מקום שנהגו להחזיר היורשין השושבינות בכי הא עבדינן כפום מנהגא דאמר אביי נהוג בני גננא, דמנכי ליה מאי דאכיל ושתי המשלח על דרך זה שאמר אביי והשאר מחזירין לו אלא שיש לחלק בדבר אחד בין היכא דהוה במתא ולא אודעיה להיכא דלא הוה במתא דהיכא דלא הוה במתא אין לו עליו תרעומת כלל והיכא דהוה במתא ולא אודעיה יש לו עליו תרעומת אבל למנין תשלומין דינם כמו שביארנו:

דף קמח ע"ב עשה עמו בשניה וביקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר וכו' אבל עשה עמו בראשונה וביקש לעשות בשניה *(א"ה דברים ככתבן בהעתק המשובש וכוונת הרב מובנת למעיין) מדקרית לה להא דנשא לו השושבינות נישאה אשה אחרת קבלה ממנו ולכך משלם השושבינות שלו. ואם תשאל בשלמא דאמרינן יכול לומר בבתולה אני עושה עמך ניחא דדבר ידוע דנישואי בתולה יש בהן שמחה מרובה יותר מנשואי אלמנה. אלא עשה עמו כשניה ובקש לעשות עמו בראשונה אמאי יכול לומר לו בשניה וכו' וכי מאי שמחה יש בנשואי שניה יותר מנשואי ראשונה. ומסתברא לן מפני שבנישואי