ר"י מיגאש בבא בתרא לו

ואזל חד מינייהו ופלג בלא דעתא דחבריה וכ"ש לענין קרקע אבל ודאי אי הני תלתא שותפי דאזיל בתרי מינייהו ופלג כגון דאזיל חד מינייהו למדינת הים ואזול הנך דפלוג קמי בי דינא ואפיקו ליה לחלוקה דהאיך אדעתא דבי דינא לענין עסקא ושאר מטלטלין בודאי דהוה קיים ולא מצי האיך למימר מאן פלג לכו דהיינו דאיסור ורב ספרא (שם דף ל"א ע"ב) דעביד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מגו תלתא דפלגת קמייהו וכ' לענין קרקע איכא למימר דהוה קיים כמעשה דאיסור ורב ספרא ואיכא למימר דלא הוה קיים והא דרב ספרא ואיסור לא דמיא דאילו התם עסקא והכא קרקע והיינו טעמא דאית לן למימר דשאני דין קרקע מדין עסקא משום דעסקא דעתיה אדמייהו ולאו אגופיה דעסקא וכיון דקא מפיק ביה מאי דשוה הנהו דמים לא איכפת ליה אבל קרקע דעתיה דכל חד מינייהו אגופיה דקרקע ניהו הילכך אף על גב דאפיק ליה מאי דשוה מצי א"ל מאן פלג לך אף על גב דקמי בי דינא הוא דפלוג דכי תקון רבנן לבעל חוב הוא דתקון לאפרועי שלא בפני בעל חובו כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל לפלוגי שלא בפני שותפו לא אשכחן דתקון רבנן. והדבר צריך עיון. ונחזור לעיקר שמעתין:

אמר ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא אע"ג דקא נפיק מתותי ידי' דכל חד מינייהו מההיא חלוקא דמטא ליה מעיקרא מקצת קם דינא בההוא מקצת אחרינא דאישתייר ליה ולא הדר והא רב שמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה פירוש והא הכא דאע"ג דמשכינהו להני סאין וקננהו כיון דאיכא חד סאה דלא משכיה ולא קנייה כל חד מינייהו מצי למיהדר ביה בין מוכר בין לוקח ולמהדרינהו להני סאין דמשכינהו אלמא כיון דאבטיל ליה זביניה דהאי סאה דלא משכיה איבטלו להו זביני דהנך סאין דמשכינהו משום דלא משכינהו מעיקרא אלא אדעתא דזבין ליה כוליה כור הכא נמי כיון דהא קא נפיק ההוא חולקא דמטא ליה מקצת ליבטיל נמי מיניה המחלוקת דהא לא פלוג אלא אדעתא דליקום בידא דכל חד מינייהו ההו' חולקא דמטי ליה כוליה דהא לא הוה ידעי דאית להו אחרינא. ופריק התם עבוד מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח כי היכי דאית ליה לחד מינייהו פסידא בזביני מצי הדר ביה אבל הכא כיון דליכא מוכר ולא לוקח אלא יורשין נינהו קם דינא ולא נהדר:

דף קז ע"א הא דתנו רבנן שלשה אחין ובא בעל חוב וטרף חלוק של אחד מהן וכו'. פרשה הרב רבינו זצ"ל בהלכות דיליה ומשום הכי לא איצטריכנא לפרשה:

שלשה שירדו לשום. פי' מי שנתחייב בב"ד ממון ולא נמצא אצלו אלא קרקע ושלחו ב"ד שלשה לשום אותו ולהוריד בו אותו בעל חוב ונחלקו אותן שלשה בשומא שנים מהן אומרי' במנה וכו':

ע"ב האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו וכו'. אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש. ואקשינן והא משמנין ביניהן תנן פי' שהוא מלשון שומא דאלמא הלוקח אינו נוטל החצי שלו אלא בשומא בנתינ' שבח לחצי הכחוש מחצי היפה עד שישוו בדמים:

אמר ליה ולטעמיך אימא סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין כלומר אי סלקא דעתך דהאי משמנין להשוות החלקים הוא ולתת שבח שבין היפה לכחוש הכא אמאי משמנין ביניהן והא חציו בדרום אמר ליה ואין לו אלא אותו החצי בין שהוא כחוש בין שהוא יפה:

אלא לדמי פי' כלומר זו השומא אינו להשוות החלקים בין כחוש ליפה אלא לידע כמה הוא שוה כדי שיתן לו דמיו לפי שכשמכר לו סתם מכר לו חציה בדרום בלי שיפרוש לו סכום דמים לפיכך שנינו משמנין ביניהם כדי שיתברר כמה הוא שוה אותו חצי שבדרום כדי שיתן לו דמיו והאי דקתני ביניהן כך פירושו כגון שהיתה השדה כולה שוה מאה זהובים ולפי שמכר לו עכשיו חציה שבדרום צריכין אנו לשום ולידע כמה ראוי ליתן ממאה זהובים אלו לרוח צפונית וכמה ראוי ליתן מהן לרוח דרומית שמתברר בכך כמה הוא שוה חציה שבדרום כדי שיתן לו דמיו. וכיון שכן רישא נמי דקתני משמנין ביניהן אינו להשוו' החלקים ולהשתבח בין כחוש ליפה אלא לידע כמה שוה כדי שיתן לו דמיו הואיל וסתם מכר לו בלי סיום סך הדמים ולעולם אינו נוטל אלא החצי הכחוש כמה ששוה וטעמא דמילת' משום דכיון דחציה סתם מכר לו בלי שיסיים לו אם כחוש אם יפה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא כחוש ולא תימא ה"מ לטעמא דמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר אלא אפילו למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי לענין שיהא המקום עצמו המכור קנוי ללוקח בלי שישייר לעצמו המוכר שום זכות כלל כגון דרך וכיוצא בו ולענין שיהא לו לאותו מקו' המכור דרך על המוכ' ליכנס ולצאת עליו כדי שלא יהא צריך ליקח דרך במאה מנה או יפרח באויר הואיל ובעין יפה מוכר לו אותו מקום מכירה שלא יהא צריך עמה לכך אבל במוכר לחבירו חצי שדהו סתם שהוא לענין בירור המקום שמכר לו אי זה הוא אם כחוש אם יפה כשמכר לו חצי שדהו סתם אין כאן דרך לומר מוכר בעין יפה מוכר אלא יד בעל השטר על התחתונה הואיל והעיון בלשון השטר הוא מאי משמע אם חצי הכחוש אם חצי היפה ולכך אין לו אלא כחוש שהוא פחות שבמשמע. תדע דהא תנן המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את החדר שלפנים הימנו ולא את הבור ולא את הדות. אלמא שכיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא חדר ולא בור ולא דות אלא בית ושדה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא בית בלבד בלי יציע וחדר ושדה בלבד בלי בור ודות שהוא פחות שבמשמע הכא נמי כיון שחצי שדהו סתם מכר לו בלי שיפרש אם החצי היפה אם הכחוש אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא החצי הכחוש שהוא פחות שבמשמע ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל וקא דיין שאינו נוטל אלא כחוש. ואפי' במתנה דלכולי עלמא נותן בעין יפה נותן הכא קא דיין שהנותן לחבירו חלק בשדהו בלי שבירר אם כחוש אם יפה ובלי שסיים הרוחות שאין לו למקבל מתנה אלא חלק הכחוש בלי שבח. ואם תשאל וכיון דאמרינן דלוקח נוטל כחוש ואוקימנא להא דקתני במתני' משמנין ביניהן שאינו להשוות החלקים וליתן שבח בין כחוש ליפה אלא לשום איתו חלק הכחוש לידע כמה הוא שוה כדי ליתן לו דמיו דאלמא כשמכר לו סתם מכר לו בלי פסיקת דמים אם כן אמאי קנה אותו הלוקח כלל כדי שנצטרך לשום אותו ולידע כמה דמים הוא נותן לו. והא קיימא לן שהמוכר בלי פסיק' דמים לא קנה לוקח עדיין כלום כדתניא בהדיא מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן. תשובה כי אמרי' שהמוכר בלי פסיקת דמים לא קנה לוקח הני מילי באומר לחבירו דבר זה אני מוכר לך סתם שכיון שלא הזכיר לו כמה הוא מוכר לו אע"פ שהוא שוה חמשים יש לו לומר לא הסכימה דעתי למוכרו אלא יותר מכדי דמיו במאה וגם הלוקח לא סמכא דעתיה לפי שאומר בלבו שמא יבקש בו יותר ממה שהוא שוה. אבל אם אמר לו דבר זה אני מוכר לך במה שיאמרו בני אדם שהוא שוה הרי פסק לו הדמים שמכר לו בהן לפי שכיון ששמין אותו עכשיו ומתברר כמה הוא שוה איגלאי מילתא שבאותן הדמים הוא שמכר לו וכמאן דפסיק ליה מעיקרא בשעת המוכר דמי. תדע דהא גרסי' בפ' השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז דף ע"ב) א"ל כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא אלמא אע"פ שלא פירש סך הדמים כיון שכשא"ל השמאין אינו יכול להוסיף על שומתן כלום ולבקש ממנו יתר כפסיקת דמים דמי וכיון שכן האי מתני' הכי נמי מיתוקמא כגון דאמר ליה חצי אני מוכר לך כמו שהוא שוה שכיון שתלה הדבר במה שהוא שוה