ר"י מיגאש מד

קודם שיגיע הזמן אז יוכל לתבוע הקנס ושיחקור על נכסי ראובן זה ויורידו אותו בהן ב"ד על פי התנאים הצריכים בנפרע שלא בפניו: ולענין הבית שנתן אותו יעקב לבנו ראובן עיינתי בשטר המתנה ומצאתי אותה מתנה קיימת ושטר כשר באופן שכל זמן שיתברר שראובן עבר על אותו התנאי בטלה המתנה ועם היות שיש לנו בזה סברא חדשנו אותה במה שאמר התלמוד עדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים והוא שדקדקנו בחזק העיון שזה המאמר הוא דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים ואנחנו סומכין על סברא זו שנראית לנו. עם היות שלא ראינו מי שקדם מהמפרשים ז"ל שיסבור סברא זו ואינו מחלק במאמר זה החילוק עכ"ז בזה התנאי בייחוד אפי' אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר הוא תנאי קיים ועדותן בו עדות לפי שלא אמרנו אנחנו דהיכא דכתב ידם יוצא ממקום אחר אין שומעין לעדים במה שאומרים תנאי היו דברינו אלא אם היתה עדותם בתנאי עוקרת העדות הראשונה מעיקרא באותו התנאי שהם מעידים בו עתה דומיא דאמנה היו דברינו ומודעה היו דברינו וקטנים היינו ופסולים היינו וכל המאמרים שקדמו בענין זה אבל אם היה שבעת שהם מעידים עדותם השניה אין עדותם הראשונה נעקרת מעיקרה בתנאי זה שבעת שהעידו לא קדם אז בבית מכרו ולא משכון לגוי באופן שתהיה העדות של התנאי מבטלת המתנה מיד אבל היה באיפשר שיתקיים התנאי ותהיה המתנה קיימת עדותן עדות בין כתב ידם יוצא ממקום אחר בין אין כתב ידם יוצא ממקום אחר. וכשיתברר שראובן זה עבר על התנאי ומשכנו אצל עו"ג בטלה המתנה כפי מה שהעידו העדים: ואמנם דברי האומר שעדותן בתנאי זה היא סותרת בעיקר המתנה הואיל ובאר בה שיש לו למכור ולמשכן אין בזה סתירה הואיל ואפשר שאותו המכר והמשכון הנזכרים בשטר המתנה שהם לישראל דוקא ועדותם עתה בתנאי היא מפרשת שזו היתה כונתה באמרם בשטר המתנה שיש לו למכור ולמשכן ואין העדים באים לסתור מה שהעידו בעיקר המתנה כדי שנאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא באו לבאר מה שהעידו בו ולפרש מה שסתמו ולא נשאר לנו אלא לעיין בעדיות שהראה יעקב שזכרו העדים בהם שהם יודעים בבירור שראובן משכן הבית אצל עו"ג ואח"כ כשחקר הדיין ואמר להם מנין באה לכם ידיעה זו אמרו שראובן זכר להם זה מבלתי שנמצאו הם שם תבטל עדותן. או נאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ונאמר יש מה שנהגו בכל כיוצא בזה והוא מה שראינו לרב רבינו יצחק זצ"ל עושה מעשים בכל יום ומורה בו הוא שנראה עדים כו': ע"כ מצאתי מהשאלה הנזכר) סימן קכד (הביאה רבינו בצלאל ז"ל לש"מ למציעא במאי דשייך לדף ק"ב ע"א): סימן קכה שאלה כו' (הביאה רבינו בצלאל ז"ל בש"מ למציעא במאי דשייך לדפ"ד ע"ב): סימן קכו שאלה שני אנשים היתה ביניהן שנאה ודברי ריבות ואח"כ השלימו וכתב כל אחד מהן לחבירו כתב ידו בשבועות חמורות שלא יכוין להקניטו ולא ידבר עליו סרה אם הם מחוייבים בשבועה זו שכתבו בכתב ידם או נאמר שהואיל ולא הוציאו שבועה מפיהן אינם חייבין בה: תשובה אם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כתב ידו חייב הוא לקיים מה שנשבע ואפילו שלא הוציא שם שבועה מפיו ואם לא קיים דינו מסור לשמים, אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שם שבועה מפיו: סימן קכז ומה שאמרו אין למדין משטה אחרונה הוא בכל מה שימצא כתוב בשטה האחרונה בלבד יהיה מה שיהיה לפי שמכיון שחשבנו אותה כאלו אינה אם כן שורת הדין שלא נדון במה שכתוב בה ומעשים בכל יום אנו מורים כן ומי שחדש תנור בביתו אין לשכנו לעכב אלא אם היה בא לו העשן ברוח מצויה ובתנאי שלא יהיה דבר מפסיק בינו ובין הניזק אלא יהיה מחובר לו ואם לא יהיה על דרך זה אין לו לעכב עליו ולענין שמעון שקבעו לו זמן וקנו מידו שאם לא יבא לב"ד ביום פלוני שבטל כל זכיותיו הוא קנין גמור אם היה בלשון מעכשיו ומשמעות לשון ב"ד הוא ב"ד של אותו המקום והואיל והיה ב"ד של אותו המקום בלתי נמצא באותו יום הנה עלה התנצלות לשמעון. ומה שזכרתם שב"ד של אותו מקום היה נמצא בחצי היום ולא היה נמצא בחצי האחרון ראוי לדקדק אם אין מנהג זה בב"ד לשבת לדון בקביעות אלא בחצי הראשון. מהיום הואיל והיה הב"ד נמצא בעת שמנהגו לשבת לדון ולא בא שמעון לפניו כבר בטלו זכיותיו וראיותיו ואם היה מנהג אותו הבית דין לשבת כל היום לדון הואיל ואירע שלא ישב בחצי היום מקבלים משמעון התנצלות בזה שיוכל לומר שהיה סומך לבא לפניו בחצי האחרון מן היום. וכך הדין: סימן קכח ומי שלקח מחבירו סחורה בהמתנה והוסיף עליו בדמיה לסיבת ההמתנה אם היתה הסחורה בעינה קיימת ורצה בעלה לחזור ולקחתה יש לו לחזור וליקח אותה שיכול לומר אני מכרתי אותה לך בשער זה השטר הקניתי אותה לך והואיל ואין הדבר מותר לי מן הדין החזר לי סחורתי שאין אני רוצה למוכרה בפחות מזה השער ודוקא אם אותו תוספת הוא יותר מן השתות שבטל בו המקח אבל אם היה שתות בלבד וכ"ש מצד משתות כמו שאין המקח בטל אם בא לו מטעות אונאה אלא המקח קיים ויחזיר ההונאה כן אם בא לו מצד רבית אין המקח בטל אלא יתקיים המקח ויפרע לו דמים עד כדי שוויו ואין הפרש לענין רבית בין שתות לפחות משתות לפי שאין לחלק ביניהם אלא לענין הונאה בלבד שהמחילה מועלת בה. וכשהיה העיקר בו דינו שפחות משתות הויא מחילה חויב שלא יחזור עלינו בכך אבל לענין המכירה בהמתנה שהיא רבית ולא תועיל בה מחילה הנה נתחייב שאפי' היה התוספת פחות משתות אסור הוא להחזיר לו עד הסך שהיתה סחורתו ראוי נמכרת במדודים. ומה שאמרנו שאם היה התוספת יותר משתות שיש לבטל המקח ויחזור לקחת סחורתו אין זה אלא אם היתה הסחורה נמצאת בעין אבל אם לא היתה נמצאת בעין אין לו כי אם דמיה ולא יהיה אלא שעבר ומכר נכסי חברו ודאי לא היה מתחייב כי אם במה ששוים כן הדין כאן אם הוציאה ואינה בידו אינו חייב לשלם לו אלא שוויה. וכן מה שאמר לו תן לי מה שקבלת בה אינה טענה לפי שאם קבל בה יותר על שוויה השתדלותו וחריצותו היו סיבה בזה ואין לנו לחייב אותו שיתן לו מה שבא