ר"י מיגאש יג

סימן כה אמר מר זו היא רשות היחיד גמורה דייקי' הא דקתני זו היא דאלמא זו ולא אחרת למעוטי מאי ומהדרי' למעוטי דרבי יהודה דתנן בפרק מבוי שהוא גבוה מכ' אמה ימעט יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן כו' ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך פי' אלא בדלתות ואמאי קרו לה גמורה מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה לטלטל שהוא חמור אבל לזרוק מודו לי' קמ"ל גמורה דאלמא אי לאו שהיא גמורה לא היתה נקראת רשות היחיד כלל כדי שנלמוד ממנה שאין לנו רשות שהיא לענין זריקה רה"י ולענין הוצאה רה"ר אלא או רה"י גמורה או רה"ר וליחשוב כו' אמר מר כו' הא דאמרינן בין העמודים נידון ככרמלית פי' כגון שני עמודים עומדים זה כנגד זה בארך רה"ר שהדבר ידוע שהמהלך כנגדו ברה"ר אינו נכנס בין העמודים שהרי העמודים מפסיקים כנגדו אלא מכאן ומכאן הוא מהלך והנכנס ביניהם אינו מהלך הילוך מיושר כנגדו לא צריך הוא להעקים ההילוך ומהלך כנגד רוחב רה"ר עד שיצא מבין העמודים ואח"כ חוזר לדרכו ומהלך כנגדו על ארך רשות הרבים וכיון שכן הוה ליה אותו מקום שבין העמודים ככרמלית דהא לא משתני ליה בהדיא אמר רב חסדא כו': נקטינן השתא דכל מידי דאיתי' ברה"ר ולא ניחא תשמישתיה ואית ביה רחב ארבע ולית ליה ארבע מחיצות א"נ אית ליה ד' מחיצות ולא גביהי עשרה וה"ה גדר דלא גבי' עשרה דכיון דלית ביה תורת רה"י ולית ביה נמי תורת רשות הרבים דכרמלית ניהו ואי קשיא לך דאמרינן לעיל הניח טרסקל ברשות היחיד אלא טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא נימא דלא כרבי יוסי בר' יהודה דתניא רבי יוסי בר' יהודה אומר נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב ואמרינן אפי' תימא רבי יוסי התם למעלה מעשרה הכא למטה מעשרה דשמעת מינה דכיון דלא גביה עשרה הוי כרמלית ה"מ בגדר וכיוצא בו שאינו חפץ אבל טרסקל וכיוצא בו שהוא חפץ אית ביה רחב ארבעה חלק רשות לעצמו וה"ל רשות היחיד אי לא גביה עשרה כיון דנפיק ליה מתורת רשות היחיד ה"ל חפץ שאינו חולק רשות לעצמו והזורק בו כזורק באותו מקום שהוא החפץ עליו דמי. תדע. דהא תניא היתה קופתו מונחת ברשות הרבים גבוהה עשרה ורוחב ארבעה אין מטלטלין מתוכה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה פחות מכאן מטלטלין ואי ס"ד אפילו בכלים נמי מאי דלא גבוה עשרה ולא ניחא תשמישתיה הוי כרמלית אמאי קתני פחות מכאן מטלטלין נהי דליתיה רשות היחיד ניהוי כרמלית דאסור מדרבנן אלא ש"מ דכלים כיון דנפק ליה מתורת רשות היחיד ה"ל חפץ בעלמא ואינו חולק רשות לעצמו ואמרינן נמי לענין זורק כורת ברשות הרבים גבוה עשרה פטור משום דחלק רשות לעצמו והוה לי כזורק רשות הרבים דפטור אינה גבוהה עשרה חייב ואי ס"ד בכלים כי לא גביהי עשרה הוי כרמלית הכא נמי נהי דלא גביה עשרה אמאי חייב והא כרמלית היא וא"כ ניהוי כזורק מרה"י לכרמלית אלא לאו ש"מ דכיון דנפק ליה מתורת רה"י ה"ל חפץ והזורק אותו חייב: פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה הרי אין עמו הנחה או שנתן העני לתוכה והכניס והניח הרי אין עמו עקירה הלכך שניהם פטורין. תני חדא מותר להחזירה ותניא אידך אסור להחזירה כו' ודחינן כו' ודחינן לעולם ככרמלית דמיא ולא קשיא הא דתניא מותר להחזירה למטה מעשרה משום דאין כרמלית למטה מעשרה אלא רשות הרבים הוא והא דתניא אסור למעלה מעשרה דאינה רשות הרבים ומ"ה אסור להחזירה משום דככרמלית דמיא וכולה פשוטה הוא. הא דתנן פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב כו' אקשינן עלה בגמרא והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא ושקלו וטרו ואוקימנא לבסוף משום דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ושמעינן מינה דטעמא דידו חשובה לו ד' על ד' הא שאר מילי לא מיחייב עד דהוי ארבעה על ארבעה ואע"ג דברשות היחיד הוא וקשיא לן עלה לימא כרב חסדא דאמרינן לקמן גופא אמר רב חסדא נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו חייב ואמרינן עלה לימא רב חסדא דאמר כרבי דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא רבי מחייב וחכמים פוטרין ומהדרינן אמר אביי ברה"י דכ"ע לא פליגי דכדרב חסדא כו' דאלמא הא דרב חסדא הלכתא היא וש"מ דלא בעינן ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ד' ומסתברא לן דהאי דבעינן ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ד' ה"מ היכא דנח על מקום שאינו מחובר לקרקע כגון שהניח על גבי כלי או בידו של בעל הבית וכיוצא בו דכיון שאינו מגוף הקרקע משו"ה בעינן שיהא בו ארבעה על ארבעה אבל נעץ קנה ברשות היחיד כיון דמחובר הוא בארץ וכשם שהארץ יש בו ד' על ד' כך זו הקנה ואע"פ שאין בו ד' על ד' נר' אותו כאלו יש בו ד' על ד' ומסתייע נמי האי סבר' מדאמרי' ברה"י כ"ע לא פליגי דכדר' חסד' אלא הכא באילן העומ' ברה"י ונופו לרה"ר וזרק ונח אנופו דר' סבר שדי נופו בתר עיקרו כלו' וכמו שיש בעיקרו ד' על ד' כך נראה נופו דאילן בתר עיקרו אזיל וכאילן שיש בו ד' על ד' דמי ורבנן סברי כיון דנופו נוטה לרשות הרבים לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו הלכך אי אית ביה בנופו ד' על ד' חייב ואי לא לא מחייב ע"כ לא פליגי אלא דר' סבר אע"ג דנופו נוטה לרה"ר אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי כיון דנופו נוטה לרה"ר לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו אבל אילו לא היה נופו נוטה לרה"ר דכ"ע אמרי' שדי נופו בתר עיקרו ונדחה נופו כאלו יש בו ד' על ד' כמו שיש בעיקרו ד' על ד' וזה ראיה לדברינו. הוה מתחזי לי דהאי ראיה דקא בעי עלה רב ביבי לאו חיובא דאורייתא אית בה אלא חיובא דרבנן בלחוד הוא דאית בה ומשו"ה קא בעי אי שרו ליה רבנן הך חיובא דידהו כי היכי דלא ליתחייב בחיובא דאורייתא או לא דמדאמרינן אדרבא מבע"י דאי לא שרית ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסו' משחשכ' דאי לא שרית ליה אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה ואמרי' עלה מדלא קא משנינן הכי כלומר מדלא דחינן האי קנסא דקנסו ליה רבנן משחשכה מקמי האי חיובא דאוריי' דחיישי' דאתי לה תיפשוט הא דבעי רב ביבי כו' דכי היכי דהכא אוקמוה רבנן לקנסא דידהו משחשכה ולא קא שרו ליה האי איסורא דידהו מקמיה דניתי לידי חיובא דאורייתא הכי נמי לענין בעיא דרב ביבי לא שרינן ליה ההוא חיובא דרבנן מקמיה דאתי חיובא דאורייתא איתחזי לך השתא דמאן דאקשי לההוא קושיא לא דק. ורבינו זצ"ל דאיכפל לפרוקה לא הוה צריך כולי האי: ונחזור לעיקר שמעתין ואי בעית אימא לעולם לא תיפשוט. כלומר ואית לי למימר דהתירו לו לרדותו קודם שיבא לידי חיוב חטאת ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן משום דדחו ליה לאיסור' דידהו מקמיה דניתי לידי חיובא דאורייתא במזיד קנסו' רבנן דרשע הוא לא עבדינן ליה תקנתא כו'. הא דאמרי' היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מהו להחזירה לאותה חצר אמר ליה מותר לחצר אחרת מאי אמר ליה אסו' לאו איסורא דאית ביה חיובא דאורייתא אלא איסורא דרבנן הוא דאית ביה דהא קי"ל מרשות היחיד לרשות היחיד ורה"ר באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין והלכתא כרבנן דקי"ל הלכתא כר' עקיבא מחברו ולא מחבריו ועוד אי נמי הניחה ברה"ר עצמה לית בה חיובא דאורייתא דהא עיקר ההוצאה בשוגג הוא וא"ת מ"מ חיוב חטאת אית בה הא תנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה והאי