ראשית בכורים (בכורות) קפה

רושם קדושה במקומו, ומה"ט תשמישי קדושה לאחר מצוותן נגנזין, ע"כ טבל שנעשה חולין הואיל וטבל יש בו קדושת תרומה במקצת אף לאחר שנעשה חולין יש בו עוד רושם הטבל ומצרף, אבל החלק שנעשה חלה דעלויי עלי' לקדושתו, ומשום זה לא שייך בו חיוב, ע"כ אינו מצרף עייש"ה:

וממוצא הדברים נשמע דדבר שנתעלה לקדושה יתירה הקדושה ראשונה נתבטלה במציאות מפני שנבלעה ונכללה בתוך הקדושה השני' המעולה ביותר, וא"כ כשנתעלו הלויים לקדושת כהונה פקעה קדושת לוי' מהם, (ולפי"ז מה שמצינו בכ"ד מקומות הכהנים נקראו לוים אין הטעם משום שיש בהם קדושת לוי' אלא לוים לשון שמשים כדפירש"י חולין (כ"ד:

)]:

שוב נתתי אל לבי שאי אפשר להעמיס כוונה זו בדברי התוס', מדכתבו, אבל כהנת דקדושתה מגופה כשנתחללה פקעה קדושתה לגמרי, משמע דמתחילה הי' בה קדושת לוי' אלא דמחמת החילול פקעה קדושתה ע"כ מחוורתא כדשנינא מעיקרא:

וכדי שלא יהי' סתירה מכאן לדברי האב"נ הנ"ל מוכרח לומר דכלל זה שייך רק היכא דהקדושה המועטת שמתחילה היא מעין אותה קדושה המעילה הבאה אח"כ כגון גבי טבל דאין קדושתו מחמת עצמו אלא מפאת קדושת תרומה דפתיך בי', וכיון דקדושת הטבל בכלל, הוא רק מפני שמעורב בתוכו תרומה ועומד להתברר מתוכו, ע"כ אחר שנתברר ונקבעה בו הקדושה העצמית נבלעה הקדושה הראשונה בשני' ופקעה לגמרי, ועי' בדברינו לעיל (ל"א.) ברש"י ד"ה ורואה את קדשיו שכתבתי דה"ה בקרבנות אחר שנתקדשו קדוה"ג ע"י שחיטה פקעה קדושת פיו שהי' בהם תחילה, והטעם שקדושת פיו אינה אלא גדר הזמנה לעיקר הקדושה, וע"כ כש גמרה אח"כ הקדושה נתבטלה הקדושה הראשונה במציאות] משא"כ בזה דקדושת לוי' אינה מחמת קדושת כהונה שעתידה לבוא, ע"כ אף אותם שנתעלו לקדושת כהונה לא פקעה מהם קדושת לוי', וכן כהן הדיוט שנתמנה להיות כה"ג עדיין נשאר בו קדושת כהן הדיוט ג"כ, היינו שהוא, כהן, וכהן גדול, כדמבואר במנחות (ע"ח.) כהן גדול המתקרב לעבודה ולא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט מביא שלש עשרונות אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנעשה כ"ג ואחת להמשחו עיי"ש, וכן מבואר בתוס' נזיר (מ"ז:

) ד"ה אי בהא דאמרי' שם אי ברחוקים קו"ח ומה כהן הדיוט שהוא מיטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים שכתבו דקו"ח דקאמר לאו דוקא אלא כאילו הי' אומר ע"כ דקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא בקרובים דאי על רחוקים בא להזהיר הרי הוא מוזהר ועומד משהי' כהן הדיוט עיי"ש:

(שם ע"ב) בגמ' כהן שמת והניח בן חלל וכו', כל היכא דמת האב לאחר ל' כ"ע לא פליגי דאינו חייב לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו פירש"י דאי נמי יהיב לי' האב הי' מפריש ושקיל לי' לנפשי' דהא כהן הוא וכו', משמע דהאב חייב להפריש אלא שיכול לעכב לעצמו, וכ"מ ברא"ש ובשו"ע יו"ד סי' ש"ה סי"ט, וראיתי בריט"א שכתב דה"ה בכל ספק בכור חייב להפריש אלא שמעכב לעצמו עיי"ש, אך דבריו ז"ל תמוהים דהא מבואר בחולין (קל"ד:

) דבספק בכור אדם אינו חייב להפריש דגבי פטר חמור נקט לחיוב ולפטור, לחיוב הפרשה, ופטור נתינה, ופדיון הבן קחשיב חק לפטור עייש"ה, וכן מבואר ביו"ד סי' ש"ה דבסעי' י"ט גבי כהן שיש לו בן חלל כתב דצריך להפריש, ובסי"ג שם גבי ספק כתב סתם שהוא פטור מפדיון ולא הזכיר הפרשה, והחילוק פשוט דגבי פדיון הבן כיון דאין הפדיון חל עד שבא לרשות כהן כדאיתא בפרקין (דנ"א.) מדכתיב יהי' לך ופדה תפדה, ע"כ גבי ספק שאינו חייב ליתן אין מקום להפרשה כלל, משא"כ בכהן שיש לו בן חלל דכשמפריש ומעכב לעצמו נחשב שבא ליד כהן:

והנה בתוס' כאן משמע דלא אזלי בשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל, אלא דאף בכהן שיש לו בן חלל אינו חייב להפריש, מדהקשו הא כל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו חייב לפדות את עצמו עיי"ש, ואם איתא דהאב חייב להפריש הרי שפיר מצווין לפדותו אלא דאח"כ זוכה בעצמו בדמי פדיונו, אע"כ ס"ל דכל היכא דלא שייך נתינה ממש לא שייך ענין הפרשה:

והנלפענ"ד בסברת מחלקותם לפי"מ שדנתי לעיל (ד"ט.) גבי הפרשת תרומה ופט"ח דהפרשה הוי ג"כ ענין נתינה, אלא שהיא נתינה לכלל שבט כהנים, [וע"כ יצא מרשותו לגמרי, ואינו חייב באחריותם משעת הפרשה, וכ"ש לפי"מ דקימ"ל טוה"נ אינה ממון] אלא שהתורה זיכתה לו בטוה"נ ליתנה לכהן פרטי עיי"ש וכן מבואר בתשו' הריב"ש סי' קנ"ו עייש"ה והנה לשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל אף בבכור אדם כן הוא, דהמצוה הוא הפדיון, והפדיון הוא נתינה לכלל השבט, ואח"כ יכול ליתן לכהן פרטי, ואף דגבי פדה"ב גלי קרא יהי' לך ופדה תפדה, דאין הפדיון חל עד שבא ליד כהן פרטי, מ"מ ענין הפדיון כך הוא דבשעת הפרשת דמי הפדיון זכו בהו כל שבט הכהנים, אלא דכאן חדשה תורה שאין הפדיון נגמר עד שהגיעו החמש סלעים ליד כהן פרטי, וגם היכא שהפדיון הוא יחד עם הנתינה, היינו היכא שאינו מפריש תחילה דמי הפדיון, ענינו כך הוא דכהן זה זוכה תחילה לכל השבט ואח"כ לעצמו, [דומיא לדברי הירושלמי פ"ב דקדושין ה"א באומר לאשה התקדשי לי בסלע ואמרה תנהו לעני דנעשה העני זוכה תחילה לאשה ואח"כ לעצמו, ועי' טור אה"ע סי' ק"כ בשם רמ"ה באומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות לו הנייר אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה מהני דזכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד עייש"ה] וע"כ אף בכהן שיש לו בן חלל שייך ענין הפרשה דמחויב להפריש דמי הפדיון, ובהפרשה זו יצאו החמש סלעים מרשותו וזכו בהן כל השבט, אך כיון שהטוה"נ הוא שלו יכול לקבלם עבור עצמו ונגמר הפדיון ע"י:

[ויש להסתפק לפימש"כ התוס' ב"מ (ד"ו:

) ד"ה והא בתירוץ הב' דכהן שחטף מתנות כהונה אין מוציאין מידו ואף דמי טוה"נ אינו חייב לשלם לבעלים למ"ד טוה"נ אינה ממון עיי"ש, אם גם כאן בכהן שיש לו בן חלל דינא הכי דאם חטפם כהן אחר, אחר ההפרשה קודם שחזר וזכה בהן אבי הבן אין מוציאין מידו, או דילמא גבי פדה"ב שאני כיון שחטפם קודם חלות הפדיון] זהו לדעת רש"י והרא"ש:

אך התוס' יש להם שיטה אחרת בזה דכיון דגלי קרא שאין הפדיון חל עד שיבואו דמי הפדיון ליד כהן פרטי, לא שייך כאן ענין הפרשה כלל ואין הפדיון אצל כל השבט רק אצל כהן זה שנתנו לו בלבד [פי' שאינו זוכה בהחמש סלעים באמצעות כל השבט, רק נתרוקנו מיד הפודה ליד כהן בלי שום ממוצע], וע"כ בכהן שיש לו בן חלל לא שייך תורת הפרשה כלל דהפרשה הוא ענין נתינה כנ"ל, ונתינה לא שייך אלא כשנותן לזולתו,