ביאור יש"ר על התורה, ויקרא ה:ד

כי תשבע, בנפעל, וכן כל שבועה שבמקרא לשון נפעל שנשבע ע"י אחר, לפי ששבועה מרצון אסורה כי היא שבועת שוא ועל כן לא מצינו בכל המקרא לשון שבועה על שוא, ואם נשבע מעצמו בלי שום הכרח אע"פי שהוא בכלל ונפש כי תשבע ומתכפר בקרבן, עונו ישא, בעבור שנשא שם השם לשוא, וכן כל לשון שבועה הסמוכה אצל השם ג"כ בנפעל, לפי שההבטחות בנבואה הן על תנאי, ואין המובטחים יודעים אם תתקיים, וכשרוצה ה' להודיענו שתחול ההבטחה יבטיח בשבועה, והרי כביכול נשבע לצורך:

לבטא בשפתים, לא בלב אפילו גומ' בלבו בשבועה לעשות כך וכך אינו חייב עד שיבטא בשפתיו:

להרע או להיטיב, להרע לעצמו, כגון להתענות וכיוצא, לא להרע לאחרים, אבל להיטיב בין לו בין לאחרים:

לכל אשר יבטא, כולל הכל, אפי' דברים שאין בהן הרעה והטבה:

האדם בשבעה, אחז"ל פרט לאנוס:

ונעלם ממנו, פרט למזיד:

והוא ידע, שנפשו יודעת חטאתה והיא אשמה מתחייבת ורוצה לשוב ולהתכפר:

לאחת מאלה, האמורים למעלה בשבועת העדות, או בטומאת מקדש וקדשיו או בשבועת בטוי: