ביאור יש"ר על התורה, ויקרא יט:יז

לא תשנא את אחיך בלבבך, האהבה והשנאה מיוחסים בכל המקרא לנפש, לפי שאינן תלויות בשכל ובבחירה, אלא בתולדת הנפש עצמה, כמו שנואי נפש דוד (ש"ב ה' ח') הגידה לי שאהבה נפשי (ש"הש א' ז'), וכן כלם, ואין האדם מושל על מה שנטוע בנפשו להפוך אהבתה לשנאה או שנאתה לאהבה, ולא יצונו השם על מה שאין בידינו לעשות, ולא הזהירה תורה כאן רק על שנאת הלב, שמלת לב בכל מקום נופל על מעשה הבחירה ומשפט השכל, ששפט בלבו לשנוא אותו וזה אסור:

הוכח תוכיח את עמיתך, אם גמלך רעה, ברר לו חטאו ודבר על לבו דברי דעת ללמדו הדרך הנכונה, וכל לשון תוכחה שבמקרא הסמוך אצל אדם הוא ברור דברים בדעת, עד שיודה לו שכנגדו:

ולא תשא עליו חטא, בעבורו כמו כי עליך נשאתי חרפה (תהלים ס"ט ח'), שאם תוכיח אותו ולא קבל לא תשא בעבורו חטא, אבל כשלא תוכיחהו אולי יהיה בך חטא, לפי היה בידך לתקן את אשר עות: