ביאור יש"ר על התורה, ויקרא יג:מד

איש צרוע, בכל הפרשה תלה הטומאה בנגע לא באיש, ואמר צרעת היא, ולא אמר צרועהוא, לפי שעד כאן דבר על משפט הנגע מראותיו וסימניו, ועכשיו שפסק, מדבר על משפט האיש בעל הנגע, שאל תאמר שנגע הצרעת הטמאה היא על אבר אחד מן הגוף, ואע"פי שמטמא את בעליה יסתיר מקום הנגע ודיה, אלא איש צרוע הוא, כלו צרוע, וזה פי' וטעם למקרא של אחריו והצרוע וכו':

יטמאנו הכהן, צריך שיטמאנו הכהן ויאמר לו טמא אתה:

בראשו נגעו, מוסב על נגעי קרחת וגבחת, שבהן הוא מדבר, ולפי שדינן שונה מדין צרעת מקום השער, חמר בראשו נגעו, כלומר אין הנגע הזה מובדל מנגעי שאר הגוף, אלא שהוא בראש, ואחרי שאין שם שער, דין אחד לו עם נגעי עור בשר: