ביאור יש"ר על התורה, בראשית מז:כט

ויקרבו, פי' כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף, והיה זה בשנה האחרונה לימיו, וענין הקריבה למות כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה ואינו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים, ולכן קרא לבנו ליוסף וצוהו על קבורתו, ואח"כ שב יוסף למצרים, כי לרוב עסקיו לא היה יכול להתרחק זמן רב מעיר המלוכה, ולקץ ימים נתבשר שאביו חולה, ואז בא שנית לפניו עם שני בניו כדי שיברכם:

ויקרא לבנו ליוסף, ולא צוה על קבורתו לאחד משאר בניו אלא ליוסף, לפי שאמר לו האל ויוסף ישית ידו על עיניך, וידע מזה שבודאי יהיה יוסף קרוב אליו במיתתו, אבל שאר בניו אפשר שיהיו רחוקים ממנו ביום מותו, ועוד לפי שיוסף שלח להביא את אביו מצרימה, על כן צוהו שיחזירהו למקום שהוציאו משם, כי הוא גרם יציאתו מארץ הקדושה:

אם נא מצאתי חן בעיניך, בעבור היותו שר ומושל נהג בו כבוד ודבר לו בלשון בקשה:

חסד ואמת, חסד הוא דבר שאינו חיוב, ואמת הוא לקיים דבר החסד ההוא:

אל נא תקברני במצרים, בתחלה אמר עיקר תכלית הבקשה בכלל, ובפסוק הסמוך פרט ואמר איך יהיה זה: