ביאור יש"ר על התורה, דברים כב:ו

כי יקרא, כמו יקרה בה"א, והוא לשון מקרה, וחז"ל למדו מלשון הזה ששילוח הקן אינו נוהג אלא בדבר שאינו מזומן, אבל אווזים ותרנגולים שקונה האדם להביא לביתו לאכילה אינו חייב בהם לשלוח את האם:

אפרחים או ביצים, ואח"כ קרה לשניהם בשם בנים, לכן אמרו חז"ל מה אפרוחים בני קיימא אף כל ביצים בני קיימא, יצאו ביצים מוזרות שאין הצפור רובץ עליהן שהוא פטור מלשלח:

לא תקח האם על הבנים, עם הבנים, והנה הרבו המפרשים לבקש טעם המצוה הזאת כמו שעשו במצות אחרות אולם אע"פי שדבריהם נאותים וכונתם לש"ש, הנה תמיד ישאר מה להשיב עליהן, והטעם כי יסוד המכות היא החכמה העליונה אשר עליה נאמר ונעלמה מעיני כל חי וכו' אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה (איוב כ"ח), ולכן תלאה דעת האדם להשיג תעלומותיה ולבא עד תכליתה, ובאמת אין עיקר התועלת בידיעת סבת המצות, אלא בעשייתן, ודי לנו שנדע שהם מצווים מאתו ית' ונשמור מצותיו בעבור יראתנו אותו, ולזה חתם הענין שם ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה: