רא”ה כתובות סה

בסוף דברי הכל אינה מוחלת. כלומר בסוף אחר שבעל כדפרי' עלה ר' אבהו דברי הכל אינה מוחלת דמודה ר' יהודה בהא לר"מ דאלו מחלה הוי בעילתו בעילת זנות. משום דכיון שכבר בעל תחיל' על דעת כתובתה אלו בא לפחות לה אחר בעילה תו לא סמכ' דעת' ומירתתא וסבר' דילמא עיניו נתן בגירושין והוי לי' מאי דבעל מהשתא ואילך בעילת זנות. דבשלמ' כשמוחלת קודם בעילה אי אתי עלה סמכי דעת' במאי דאי' לה בכתובה. אבל אחר בעילה חוששת שמא אין המקח ערב עליו. וסברה מאי האי דקמאי דהשת' בעי למפחת מן פורני ולא אמר מעיקרא ובהא מודה ר"י דהוי בעילתו בעילת זנות מה שבועל מכאן ואילך. ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת. כלומר בין בתחילת חופה וסו' חופה וכדפרי' ר' אבהו בהדיא ובהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה דרבי מאיר סבר דאם מחלה בעילתו בעילת זנות ור"י סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות ולאו בתנאה אלא במחילה אחר שזכתה בכתובתה אבל מודה ר' יוחנן לר' יהושע בן לוי דמודה ר' יהודה דאחר שבעל אינה יכולה למחול לומ' שאלו מחלה בעילתו בעילת זנות מכאן ולהבא. ורבין אמר מחלוקת לבסוף דהיינו אחר חופה דבהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה. דר' מאיר סבר דוודאי אחר שזכתה בו כיון דלאו בתנאה יכולה למחול אלא שאם מחלה בעילתו בעילת זנות. ור' יהודה סבר יכולה למחול ולא הוי בעילתו בעילת זנות ופליגא אדרב דימי. אבל לכתחילה דברי הכל אינה מוחלת כלומר לכתחילה כדפרי'. בתחילת חופה אינה מוחלת כלומר דברי הכל בין ר' מאיר ור' יהודה שאינה יכולה למחול שאין עיקר זכות' אלא אחר חופה. וכיון שכן אלו מוחלת מתחלה קודם חופה אף על פי שכת' לה כתובה חשיב להו כתנאה ודכולי עלמא אית להו. דאלו בתנאה תנאו בטל. ור"י אמר בין בזה ובין בזה מחלוק' כלומר בסוף ביאה ותחלת ביאה דבהא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה דר' מאיר סבר דאלו מחלה בעילתו בעילת זנות ור' יהודה סבר דמחלה ולא הויא בעילתו בעיל' זנות ודכולי עלמא וודאי יכולה היא למחול בין בסוף ביאה בין בתחילת ביאה כיון דהויא אחר חופה שכבר זכתה בכתובתה. ומודה ר"י לר' יהושע בן לוי דבתחילת חופה אינה יכולה למחול ואפילו לר' יהודה אפי' אחר שכתב לה כתובתה דלא הויא תנאה. מכל מקום כיון שאין עיקר זכותה אלא אחר חופה אלו מחלה מקמי הכי חשיב לי' כתנאה ודכולי עלמא בתנאה תנאו בטל. והכי איתא בירושלמי בהדיא אמתני' דליכא פלוגתא אלא דר' מאיר ור' יהודה בלחוד: אמר ר"י לא אמר ר' יהודה אלא בסוף אבל לכתחילה אף ר' יהודה מודה כלומר לר' מאיר דהוא בר פלוגתיה במתני' דסבר אינה מוחלת שאינה יכולה למחול איזהו בסוף ואיזה בתחלה חבריה בשם ר' יהודה אמר עד שלא בעל ומשבעל ר' זעירא בשם ר"י אמ' עד שלא כנס ומשכנס והרי זה מבואר כמו שפירשנו

(שם) אמר רב פפא אי לאו דאמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר"י הוה אמינא דר"י ור' יהושע בן לוי פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי. כלומר ורב דימי הכי קאמר מחלוקת בתחיל' ביאה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת. ורבין אמר מחלוקת לבסוף בסוף חופה דהיינו תחלת ביאה. אבל לכתחילה בתחילת חופה דברי הכל אינה מוחלת ואם איתה דרבין ורב דימי לא פליגי שלש דינין בדבר. דבתחלת חופה דברי הכל אינה מוחלת כלומר אינה יכולה למחול דחשיב לי' כתנאה ובתנאה דכולי עלמא תנאו בטל ואית לה. סוף חופה בהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה דכולי עלמא יכולה למחול. אלא דר"מ סבר דבעילתו בעילת זנות. ור' יהודה סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות. סוף ביאה בהא. נמי אינה מוחלת ולאו למימרא שלא תהא יכולה למחול דהא וודאי יכולה היא אלא דאי מחלה בעילתו בעילת זנות. ופרכינן מאי קמ"ל דהא וודאי כיון דאמ' ר' אבהו כוותיה קיימא לן. ואמרי' דקמ"ל דפליגי תרי אמוראי אדעת' דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אדעת' דחד אמורא ונפקא לן מינה בעלמא. ולענין הלכתא מסתברא דקיימא לן כרבין וכלישנא דירושלמי דקאי כוותי' ושמעינן מינה שאינה יכולה למחול בתחילת חופה. ואע"פ שכבר נכתבה כתובת' וזכתה בה דחשבינן לי כתנאה. אבל בתר הכי יכול' למחול ואע"ג דקיימא לן כר' מאיר דאמר בעילתו בעילת זנות איסורא הוא דעביד כי משהי לה. אבל מ"מ נפקא לן מינה דאי מגרש לה מאי דמחלה אימחיל ולית לה כך נרא' וצ"ת. ומיהו להר"יף ז"ל דסבר לה כר"י דאמר רשאי ואפי' בתנאה לא נפקא לן מנ' מידי והיינו דלא אייתי לה

(שם) מתני' נותנין לבתולה כו'. והא דאמרינן וכשם שנותנין לאש' כך נותנין לאיש נראה לפרש דלבחור נותנין שנים עשר חדש ולאלמון שלשים יום. וכן נראה בירושלמי הא דאמרי' נותנין לבתולה לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אע"ג דבארוסה בעלמ' כתבינן והיינו נמי דאמרי' קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב לומר שאין כותבן עליה אגרת מרד. אבל מזוני וודאי לית לה כל היכא דעכבה לאו דידי'

(שם ע"ב) גמ' אמר ר' זירא תנא קטנה כו' אמ' רבא בר לוי אין פוסקין כו' עד והא דאמרי' אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פרש"י ז"ל דווק' פוסקין בלא קידושין. אבל בקידושין לא כדאמרי' במסכת קידושין אסור לו להאדם לקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ולא נהיר דאם כן הא דאמרי' אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה מאי ארי' להשיאה כשהיא קטנה הא אפי' לקבל בה קידושין אסור עד שתגדיל ותאמר במי אני רוצה. וטעמא דהא נמי משמע דלא הוי אלא משום דתשמיש קשה לה ולפיכך הוצרכו לומר שפוסקין עליה כשהיא קטנה ולא חיישינן דילמא מעייל בה פחדא וחלש' אלא מחוורתא דהא פליגא אההיא. תניא המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבע הבעל והיא מעכבת נותנין לה שנים עשר חדש משע' תביעה אבל לא משעת אירוסין ואע"פ שלא אמרו י"ב חדשים אלא לקשט את עצמה אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרכס את עצמה יפה. בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשרה חדש ואם עברו עליה י"ב חדש אחר בגרות ונתארסה אין נותנין לה אלא שלשי' יום ואלו נתארסה בתוך י"ב חודש לבגרותה ויש לתשלום י"ב חדש שלשים יום או יותר הרי זו נותנין לה כל תשלום י"ב חדש ולא עוד. ואם לא היה לתשלום י"ב חדש כדי שלשים יום נותנין לה תשלום י"ב חדש ואחר כך תשלום שלשים יום וכגון היה לתשלום י"ב חדש ט"ו ימים נותנין לה אותן ט"ו ימים ואח"כ ט"ו ימים אחרים לתשלום שלשים יו' וזה פשוט. ודין יבם צ"ת בטעם הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכל' בתרומה: אמר עולא דבר תורה כו' עד אלא מעתה לקיט כהן בישראל לא ליכול בתרומה דילמא אתו למיכל בהדי' איכא דקשיא לי' ולימא לקיט ישראל בכהן. ותו ליכא לפרוקי כדפרקינן בהא השתא מדידהי ספו לי' מדידי' אכלו. ולית' דאנן אפי' בלקיט כהן לא חיישינן דילמא יהיב להו איהו דכהן מיזה' זהיר בתרומה אלא דקס"ד משום דהוי אגירייהו גייסי בי' ואתו למינסב ממאי דאכיל ולאו אדעתי' אי נמי דלא חזי ואהדר לי' דהא לאו מילתא דשכיחא הוא דהשתא אינהו ספו לי' כל דכן דלא נסבי מדידי' אבל לקיט ישראל בכהן למאי ניחוש לה דליספי לי' בעל הבית ליכא למיחש דכהן מזהר זהיר בתרומה לקיט נמי לא עביד דנסיב מבעל הבית אי איהו לא יהיב לי'. ולעיל נמי דאמרינן שמא תשקה ואפשר דלאו דווקא אלא שמא יטלו הן מעצמן ממנה כוס. א"נ אפשר דשניא בת ישראל שאינה בקיאה בתרומה

(שם) רב שמואל בר יהוד' אמר משום כו' עד מסר והלך פי' דשמא תשקה ליכא דברשות שלוחי הבעל היא. וקשיא לן הא דתנן בנדרים ומייתנן לה הכא בוגרת ששהת' י"ב חדש ר' אליעזר אומ' הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואמרינן עלה בגמ' אמ' רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן נותנין לבתולה כו' הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ואמרינן אמר לי' אביי דלמא לא היא עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן אבל נדרים דאורייתא לא ועד כאן אמר רבי אלעזר אלא גבי נדרים כדר"פ משמי' דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודר' אבל בתרומה אפילו בדרבנן נמי לא אכלה. ואם אית' להא דעולא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משעת אירוסין אם כן היכי קס"ד דרב' למימר דר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד