רא”ה כתובות ו

ובועל בעילת מצוה ופורש. פרש"י ז"ל וקוברין את המת לאלתר לאחר שבעל וכיון דחיילא עליה חתונה הוה כרגל ותו לא חיילא עליה אבילות ותמה דא"כ ה"ל יום מיתה וקבורה וקיי"ל שהוא מן התורה וכן הסכימו הגאונים ז"ל וא"כ היכי אתי עשה מדבריהם ודחי אבילות דאורייתא. ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר ותו ליכא מידי דאורייתא. ואע"ג דהלנת מת עשה ולא תעשה. הכא הוי ליה כמלינו לכבודו דמותר והנכון כדברי רש"י ז"ל ואל תתמה שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכיון דבעל קודם שנקבר. איך דשב ואל תעש' הוא אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל שהקובר מת בי"ט שני כיון שהוא מדבריהם והוה ליה יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות. מאי שנא הא מהא דהא נמי מדבריהם הוא. ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקו' שמח' ואין אבל במקו' שמח' דה"ל כרגל. א"נ דאי נהיג השתא אבילו' האי יומא דהוי דאורייתא. ונהיג בתר הכי ששה לא ה"ל רצופין והא דאמרינן נמי ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימים אבילות תמה לפי מה שכתבו הגאוני' ז"ל דהקובר מתו ברגל בי"ט אחרין אינו נוהג אבילות. כל היכי דלא הוי יום מיתה וקבורה ואף עכ"פ עולה לו לכל ז' ימי אבילות. ואם כן הכי נמי אמאי אין עולין לו וי"ל דשאני הכא דאלו היו עולין לו. נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וליכא נמי לאפרושי בניהו אי נמי דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם. וספק אבילות לקולא וכיון שכן עולה דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום ז' או יום שמיני. דדילמא לאו י"ט כלל הוא. אבל הכא דהוא ודאי דבריהם. והם ימי שמחה דינם כרגל. ומפסיקין ואינן עולין והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא רבינו נר"ו

וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ואין מונעים תכשיטין מן הכלה כל ל' יום. ופירש"י בשביל אבל זה. וליתא דמאי שנא כלה אפי' שאר נשים נמי קיימ' לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספ' ולכבס וה"ה לשאר תכשיטין. אלא ודאי כלה של שלשים יום אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה. ואפי' בתוך שבעה חוץ מיום ראשון. ודוקא כשהוא יום מיתה וקבורה

ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא אינש דטרח לה. ואע"ג דאנן לא איכפת לן אלא משום פסדייהו: וכדאמרינן דבעינן נתן מים על בשר. אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא. דאיכא תכשיטין ובשמים ותמרוקי הנשים דלא מיזדבני ומפסדי היא. ותו ליכא נמי דטרח להו עלייהו

אבל איפכא לא פי' שמת אביו של כלה. או אמו של חתן אינו נושא בתוך ז' ימי אבילות. ואע"פ שאין לו אשה והוא בחור. דהכא בבחור איירי מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו. אבל בתוך שלשים נראה שהוא מותר. והכי דיק לישנא דהכי דאמר אבל איפכא לא דלא אסור אלא בתוך שבעה תדע דהא הכא שרי ליה משו' פסידא אפי' בתוך שבעה. כל דכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה. ומיהו באבילות אשתו לא שרו למסב אחריתי בתוך שלושים. ואע"ג דאמרינן בפ' משקין דאם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לאו לאלתר ממש לאחר שבעת קאמר אפי' בתוך שלשים. אלא לאחר שלשי' ומאי לאלתר לאפוקי שאין צריך לשהות ג' רגלים דהכי תניא התם מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים. ר' יהודא אומר ראשון ושני אסור ושלישי מותר. ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר. הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר האי לאלתר ודאי לאחר שלשים יום. וכדאמרינן עלה מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן. ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר זמן ואמרינן עלה כמה זמן מרובה שלושים יום. וע"ג דמתני' קתני הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר. וליכא למימר דמעשה דיוסף הכהן משום אבילות דידה הוי. כדאמרינן התם ביבמו' חוץ מן האלמנ' מפני האיבול ולא שני לן בין אבילו' (דבעל) לשאר אבילות. ואפי' לארס אסור. ולא בא עלי' דקאמר אפי' לשם קידושין וטעמא דמילת' משו' דגבי דידה ליכא טעמא דטירח' דבנים קטנים ולא טעמא דמצות. דאיהי לא מיפקד' אמצות פרי' ורבי'. דהא לית' מהא דתני' במס' שמחות. מתה אשתו אסור לישא אחרת אפי' לאחר שלשים יום מכלל דאפילו לדידי' אסור בתוך שלשים יום. ונראה דוודאי דבאבילות אשתו החמירו לישא אחרת כש' שהחמירו עליו בשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפני' משורת הדין: (שם

) אמר רפרם ב"פ א"ר חסדא לא שנו אלא שנתן מים ע"ג בשר. אבל לא נתן מים על גבי בשר לא דמזדבון. אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים ע"ג בשר מזדבן. אמר ר' פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים ע"ג בשר לא מזדבן אלא דרב חסדא היכא משכחת לה. אמר רב אשי כגון מתא מחסי' דמפקא מכרך. ומפקי מכפר. (שם) אמ' מר הוא ישן בין האנשי' ואשתו ישנה בין הנשים. מסייע ליה לר' יוחנן דאר"י אע"פ שאמרו אין אבלות במועד. אבל דברים של צנעה נוהג. דרש רב יוסף ברי' דרב' משמי' לא שנו אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו. והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין אנשי' ואשתו ישנה בין הנשים. כי קאמר רב יוסף אפירסה אשתו נדה קאמר. והא וכן קתני. ה"ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים. כתב הרב אבן מגא"ש ז"ל מכאן שהנדה אין ראוי' לחופה. שאין חופה אלא יחוד וזו אינה מותרת להתיחד והרב בעל עיטור ז"ל הוסיף עוד לומר שאפי' לא נכתבה כתובה אינו ראוי' לחופה דהא שוי' רבנן בעילתו בעילת זנות. וזו ודאי אינו דהא אמרינן בהדיא אמימ' שרי למיבעל בתחלה בשבת. אמרו ליה והא לא כתיבי כתובה. אמר להו אתפסוה מטלטלי וכשר היה נישאת. ואפשר דבכתובה בלחוד דליכא איסורא כולי האי אלא משום דלא סמיכה דעת' דהא איהי מתנאי ב"ד אית לה. ואע"ג דלא כתב לה כמאן דכת' לה דמי הילכך ודאי מותרת להתיחד ותו דכיון דלא סמכה דעתה ודמי' לה כזנות מסתמא לא מפקרא נפשה לגבי' בלא כתובה. ויש מביאין ראי' לדברי הרב ר' יוסף ז"ל מהא דאמרינן לעיל פירסה נדה מהו אלמא דנדה לא חזי' לנישואין. ואי מהא לא איריא דאפשר דחזי' לנישוין ולחופה. ואיהו מעכ' משום דלא חזי' ליה לביאה. וקאמר כיון דהיא לא חזי' לביאה אם מעלה לה מזונות אם לאו. ולקמן בפ' אע"פ. אמרי' נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו חיבת חופה קונה. א"ד חופה דחזי' לביאה כו' ע"כ לא מבעי' ליה אלא לענין קנין. אבל מיפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא. ואפשר דשאני התם דהא עולה לה לחופה מיהת מיקמה דפרסה נדה ובהאי שעת' קני ליה דאע"ג דבעינן חופה ראוי לביאה. לא בעינן חופה כדי ביאה דכיון דנכנסה לחופה הרי כאשתו לכל דבר. תדע מדקאמר נכנסה לחופה ופירסה נדה. ולא קאמר נדה שנכנסה לחופה ומ"מ לאו ראי' היא דאיכא למימר דעדיפא מינה נקטה דאפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעי' ליה. אם זוכה בתוספת וה"ה אם פירסה נדה ואח"כ נכנסה לחופה. ומיהו במסכת' סנהדרין אמרינן בת ג' שנים ויום א' מתקדש' בביאה ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה. ופירש"י ז"ל דוקא בת ג' שנים ויום א' אבל פחות מכאן לא שאין חופה קונה בה שאין ראוי לביאה ואפשר דהתם בנשואין הבאין לאחר קידושי ביאה קאמר. והיינו דנקט בת שלש שנים דבציר מהכי לא חזי'. א"נ אפשר דשאני התם דאינה ראוי' כלל. ומ"מ מסתברא מילתא דרבינו ז"ל לכתחל' אבל בדיעבד כיון דקי"ל דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכ"ג כל דכן לזו. ועוד דהא חזינא בהדיא דחופה קונה אע"ג דליתא יחוד מדאמרי' לקמן באלמנ' מן הנשואין דלית לה אלא מנה אע"פ דעדי' מעידים לה שלא נסתרה ולא נבעלה אלא חופה ודאי לא הוי אלא בית המיוחד לנישואין כלומר שמכניס אותו הבעל לרשותו ונפקא לן מדכתב ואם בית אשה נדרה:

(שם ע"ב

) למימרא דאבילות קילה ליה מנד' והאמר ר' יצחק בר חנינא א"ר הונא כו' מאי קילותא אלימא משום דקתני בועל בעילת מצוה ופורש. התם משום דאכתי לא חיילא עלי' אבילות.