רא”ה כתובות נו

הוי. וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא. דשאני הכא דאלו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחרינא מוקמינן לי' אדיני'. אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח ודינא הוא דלא גבי' איהי מיני' כלל כלוקח אחר וכיון דכן לא מפקינן לי' מדיני'. ולא תקשי לך אם כן מ"ט לא פרישו לה הכא במסקנ' בהדי' לההיא דרב אשי כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן. דאלו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימר' או משמעתתא. בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי. אבל הכא עובד' אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי אלמא ליתה לתקנ' אושא. ותו לא פרישו עלה אי איתא להא דרבין או לית' ואי שייכן אהדדי. ואנן כיון דקיי"ל כרב אשי דהתם אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנ' אושא דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרי' וקיי"ל דהיינו נמי הוי סברא דר' יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית לי' דרבין וכדאמרן. והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונישאת דגביא מיני' דבעל דשויה רבנן כיורש במקום פסידא. והו' הדין לוה האב על פה ואכל ומת והניח בת ונישאת. ומכל שכן לותה בשטר ואכלה ונישאת:

ואיכא לעיוני' היכא דלותה כשהיא פנוי' ונישאת ולותה אחר שנישאת ונפלו לה נכסי מלוג. דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מיד דבעל משום דקדים קודם נישואין והדר מלוה שני מפיק פלגא מיני' דהאי ראשון משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה. וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מינה דבעל משום דקדים לי' קודם נישואין ושוויה לבעל גביה כיורש. והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מיד' דמלוה על פה. דמלוה בשטר ומלוה על פה מלוה בשטר קודם כדאיתה לקמן במכלתין. והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר. משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' דלא הוה לי' למיזף לאתתא דיתבה תותי גבר' והוה לי' בעל כלוקח ואי אפשר לבעל חיב לטרוף כאן דאינו מוקדם לו. ותו דלא חשבינן לי' זוכה מידה כדפרישנא לעיל. והדר אתי מלוה על פה גבי מיני' דבעל וחוזרין חלילה. ונראה בודאי דמלוה על פה זכי דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותי' גבי בעל והדר מלוה על פה גבי מיני' דבעל ולא מבעי' למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות. אלא אפי' ליתא לתקנת אושא דקיי"ל דלקוחות זוכין. ה"מ אחר מיתתה. אבל בחי' ובחיי הבעל. בעל אוכל פירות דכיון שנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחיי'. כדאמרינן בהדיא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחי' בעלה ומתה כו'. אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה לי' כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חיי'. וכיון שכן אחר נישואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחיי' שהרי הוא מוקדם שזכה בהן משעת נישואין. ומיהו ה"מ בשעבו' שנשתעבד' היא אחר נישואין שכבר זכי הבעל בנכסי' אבל שיעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפי' מלוה על פה וודאי לאלתר גביא לה ואפי' בחיי' ומפסיד ממנו פירות שאין נכסי' אצל הבעל לשיעבוד הקודם לבעל כמשועבדין אלא כבני חורין בין מחיים בין לאחר מיתה. וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה. תדע דהא קיימא לן גבי אלמנתו דניזונות מנכסי הבת בין אחר מיתתה בין בחייה וסתמא קאמרינן בין מגופה של קרקע בין מן הפירות. ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחיי' טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי. ומפרשינן טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיני' דליהוי כיורש. ואף על גב דלא גביא ממשעבדי דעלמא אלמא דנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכי דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו. וכל שכן בחייה דקליש זכות' לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין ולא שנא אלמנתו ולא שנא מלוה אחריתי דעלמא. דהתם בבבא בתרא משוינן להו לכולהו וחד טעמא לכולהו משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שוויה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. כלומר שקדמה הנואתו לנישואין. וכן בדין שלא יפה זכותו בחיי' מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנישאת והרי שיעבוד בעל חוב מוקדם

(שם דף נ"א ע"א) מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה כו'. עד רישא ר' מאיר וסיפא ר' יהודה. מתוך פירש"י ז"ל נראה דהכי מקשינן דמשמע לן דמתני' דהכא דתני לא כתב לה כתובה לאו כלל קאמרינן אלא כתובה הראוי' כגון לבתולה מנה ולאלמנה חמישים ולא כתב לה לדעתה לומר שידעה ושתקה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כר' דקסבר ר' מאיר שאין האשה יכולה למחול מכתובתה דהא קאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ואלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות דאי כר' יהודא הא אמר דמציא מחלה. וקס"ד השתא דשתיקתה דמתנ' דלא כתב לה ושתק' היינו מחילה ומפרקינן במסקנא דאפי' לר' יהוד' אתי' דכי אמר' יהוד' ה"מ כי מחלה בהדי' דכתבה ליה התקבלתי. אבל מתני' דלא מחלה בהדיא מסתמא לא אמרינן דמחלה. ואינו נכון דוודאי אפי' ר"מ לא קאמר במחילה דהא וודאי פשיט' דיכלה מחלה שאין לך זכות שיהא לו לאדם ברשותו שלא יהא יכול נמחלו. ולא אמר ר"מ אלא שאם כנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובת' כראוי לה שתנאו בטל דימא דאידך דאמ' ר"מ בעלמא במקדש את האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה שהיא מקודשת ותנאי בטל. ואילו הכונס את האשה ואחר שכנסה מחלה לי כסות אין ספק שמחילתה מחילה גמורה והכי מוכח לקמן בפ' אע"פ דלר' מאיר וודאי אחר נישואין יכולה היא למחול אפי' הראוי' לה שתה' בעילתו בעילת זנות. אבל לפי שיטתו אפשר לפרש דמשמע לן דמתני' דקתני לא כתב לה כתוב' כתוב' הראייה קאמ' ושנכנס' מתחלה על מנת כן וקאמר דבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. והא כר"מ וודאי דאית לי' דאם כנסה מתחל' על מנת כן תנאו בטל. ודלא כר"י דקס"ד השתא דלר"י יכול הוא לכנסה מתחלה על מנת כן בבתולה שלא תהא כתובתה אלא מנה ובאלמנה חמשים זוזי. ובמסקנא מפרקינן התם כתבה לי' התקבלתי הכא לא כתבה לי' התקבלתי. כלו' דאפי' ר"י לא אמר אלא שאחר שכנסה היא יכולה למחול מכתובת:

ויכול לשהותה כן ומותר' לי ולית לי' סברא דר"מ דמשוי לי' בעילתו בעילת זנות. אבל מודה ר"י דאם כנסה מתחלה על מנת כן תנאו בטל ואית לה לבתולה מאתים ואלמנה מנה ואכתי ליתי' להאי פירושא דמאי קשי' לי' דמשמע לה למתני' הכי דהא פשטא דמתני' לא הוי הכי אלא דמשום דהוי תנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי. ואתי' בין לר"מ בין לר"י. אלא וודאי פירושא הכי הוא דהא במתני' אמרינן דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולבסוף בתולה גובה מאתים אלמנה מנה כמי שכתב דמי. והא אתיא כר' מאיר דהא אמר ר"מ שאין אדם יכול לכנוס אשה להתנות עמה לפחות מכתובת' מתחילתה אבל לר' יהודה כיון דקסבר שהוא יכול לעשות כן ויכול לכונסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובת' אלא מנה או חמשים או פחות היכי קתני מתני' בתול' גובה מאתים ואלמנה מנה ואמאי לא מהימן למימר מתחלה על מנת כן כנסתי' שלא תהא כתובתה אלא כך ותהא היא צריכ' להביא ראי' ואם לא יפטר בשבועה. אבל אליבא דר"מ אע"ג דאמרינן דמציא מחלה אחר שכנסה כיון שאי אפשר לכנוס אשה אלא בכתוב' הראוי' אי קא טעין עלה מידי דמחלה לי' בתר הכי עליו להביא ראי' אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסין דאית לי' אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא דאי ר' מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא בין בשאר שטרי בין בכתובה ואסיפא סמוך דתני לה בהדיא. קשיא לן לר' יהודה מי ניחא אם כן למה לי דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד תיפוק לי' מהאי טעמא דאמרינן דאחריות טעות סופר הוא ואפי' בשאר שטרי נמי הכי דינא. דוודאי מאי דקתני חייב שהוא תנאי בית דין טעמא דהא מלתא הוא דמשו' הכי נכסיו אחראין מפני שהוא תנאי ב"ד. ואהא בלחוד נמי קאי ולא סגיא נמי בלאו הכי לפום פשטא.