רא”ה כתובות יט

פרק

שני

(ד' ט"ו ע"ב) האשה שנתאלמנ' או שנתגרש' היא אומר' בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך. אם יש עדים שיצתה בהינומא וראש' פרוע כתובת' מאתי'. ומודה ר' יהושע באומר של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן. ירושלמי ניחא נתגרשה נתאלמנה מי עורר היורשין. פי' ואפילו היכא דלא טעני' אינהו טעני' להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. תו אתמהי' התם אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים. וחש לומר שמא בתולה מן הנשואין היא. זאת אומרת בתולה מן הנשואין אינה יוצאה בהינומא וראשה פרוע. וחשו לומר שמ' מוכת עץ היא. אלא כר' מאיר דאמר כתובתה מאתים. אמר ר"י לא חשו לדבר שאינו מצוי. כלומר ואפילו תימא רבנן ותמה אמאי לא חשיב יום רביעי לראי' אם נשאת בד'. ובירוש' אמ' לית ד' כלום. כלומ' שאינ' תקנה קבועה. דהא היכי דבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אי טריח ליה. ותו דקיי"ל דמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ואפי' אחר שבטלה גזירה. וק"ל טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן. ומסתברא אפי' בלא שבועה. ואמאי לא הוי חייב שבועה משום מודה מקצת. דהא איהי טענת מאתים ואיהו טעין מנה. ובירושלמי אשכחן לה להאי קושיא ופירוקא דאמרינן התם סלעין דינרין דאינון ונמחקו. אין פחות משנים. מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולווה אומר שלש בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת. הטענה ישבע (נ"א והודה מין הטענה ישבע) וחכמים אומרים אין ההודאה מן הטענה מפני שאין הודי' מין הטענ'. הא אם הודא' מן הטענ' יהא חייב וכאן לא כמי שהודיה מן הטענה היא. כל עמא מודו שהוא חייב מנה והיא כתובע בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחבירו עליו הראיה ופירושו הכי הוא בן עזאי אומר הואיל הודה מקצת הטענה ישבע כלומ' דהוה ליה כמודה מקצת בעלמא ונשבע. וחכמים אומרי' אין הודיה מן הטענה כלומר דאי משום שלישי דמוד' ליה משיב אבידה הוא דהכא וודאי היה יכול להעיז שלא יודה אלא בשתים משו' דמסייע לי' שטרא, וכל היכא דאיכא מידי דמסייע ליה לא אמרי' אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אלא וודאי מעיז ומעיז. ומדלא העיז משיב אביד' הוא. ואי משום שתים נמי חמוד' כיון דמדינא דשטר מיחייב בהו הוה ליה כהודא' בקרקעות דהא בהנהו שתים דקא מודה שיעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליהן. והיינו דקא' אין הודא' מן הטענה. דהוא תבע ליה חמש דאיכא בתביעתו מלוה על פה. דמדין השטר לא מיחייב אלא בשתים. ואיהו מודה ליה בשתים דהוי ומלוה בשטר ושיעבוד קרקעות. ודכוותא בבא מציעא ודייקי' עלה טעמא לפי שאין ההודיה מן הטענה חייב א"כ במתני' אמאי אינו חייב דהא נמי שהודיה מן הטענה הוה דמתני' מסתמא במקום שכותבין כתובה הוא ולית לה שטר כתובה אלא תביעה על פה היא. ואיהי טענת מאתים ואיהו טעין מנה והוה ליה וודאי מקצת הטענ' ודין הוא שיהא חייב שבוע'. ומהדרי' כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה כלו' הכא אע"ג דליכא שטר דינא כשט' שאין יכול לטעון פרעתי כדין שטר והכל מודים שהוא חייב לה מנה כלומר שאי אפשר לו לכפור בו ואין נשבעין עליו כשם שאלו היה בשטר דהאי נמי שיעבוד קרקעות הוא. וזה עולה יפה לדברי הגאוני' ז"ל שהם סבורי' דהא דאמרי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. אפי' במקום שכותבין כתובה ואפי' אבדה כתובתה שאין שטר כותב' יוצא מתחת ידה אין יכול לומר פרעתי. וכן לפי שטתינו במה שפרשנו לפנינו בהעוען אחר מעשה ב"ד לומר דאפילו במקו' שכותבין עליו להביא ראי' שכת' לה ואי לא הוה לי' כמקו' שאין כותבין ונאמנו' לומ' לא כתב לי וא"נ כתב לי לא נפרעתי מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. והשתא וודאי אית ליה ראי' לבעל כיון דפליגי בהו וכאן במתני' אע"ג דלית לה שטר כתובה. הויא כמאן דאית לה אבל והשתא וודאי אית ליה שטר כתובה. הויא כמאן דאית לה אבל לדברי הרב אלפסי ז"ל שסובר שלא אמר הטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקו' שאין כותבין. אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובתה אין אי לא לא ויכול למטעון פרעתי. א"כ לדידהו מתניתין כיון דליכ' שטר כתובה לא הוי שיעבוד קרקעות שהרי יכול לטעון פרעתי ובשלמא נתגרשה ניחא בשתבעה אותו לאלתר דבהא לא חיישי' לפירעון ואין נאמן לומר פרעתי אע"פ שאין לה שטר כתוב'. דלא ניתנ' כתובה ליגבות מחיים והוה ליה כאומר פרעתיך בתוך זמנו דקיימ' לן דאינו נאמן. אלא נתאלמנה קשיא ואם אומר דכתוב' אפי' אם בעל יכול לטעון פרעתי אין נשבעין עליה. משום דק"ל דכתובה לעולם לא גביא מן המטלטלין אלא מן הקרקעות. בין מיניה דידיה בין מיתמי וכדאמרי' עלה בשבועות ש"מ משביע עידי קרקע חייב. ולא מתוקמ' אלא בדתפשי מטלטלי. והאי נמי דווקא מחיי' וכיון דלא גביא לעולם אלא מן הקרקע הויא כטענת קרקע ואין נשבעין על הקרקע. והא דפרכינן עליה בגמ' דניחוש דילמא מפק' כתובתה בבי דינא אחרינא וגביא בה. ולא קשיא לן מעיקרא היכי גביא כלל כיון דלית לה שטר כתובה. איכא לפרושי להך סברא בשחייב מודה כגון שהודה בשע' מיתה ומשום הכי גביא הא לאו הכי לא גביא כיון דליכא לשטר כתובה. א"נ איכא לפרושי ההיא ירושלמי הכי כל עמא מודו דהוא חייב לה מנה כלומ' וטענתיוהו לאו אהאי מנה דלא פליגי אהאי מנה כלל אלא אאידך בלחוד דהיא טענה ליה והוא כופ' בכל ופטור ככופר בכל דעלמא. אבל הרב ר' משה בן הרב ר' מיימון ז"ל כתב בזה שהוא חייב שבועה כדין מודה מקצ' ונרא' מדבריו:

שהוא סובר שאם תפשה מטלטלין אין מוציאין מידה בין מחיים דבעל בין לאחר מיתה והילכך לאו טענת קרקעות הוא ומחלוקת ישנה הוא ובמקומו יתבא' עוד בג"הי

(דף ט"ז) גמ' טעמא דאיכא עדי' הא ליכא עדים בעל מהימן לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג הא אמר איהו מהימנא. אפי' תימא ר"ג עד כאן לא קאמר ר"ג אלא ברי ושמא אבל ברי וברי לא אמ'. כלומר דברי וברי איהו מהימן. וק"ל דאמרי' לעיל דהא דקאמר ר"י דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו ולהפסיד כתובתה משום דהם האמינוהו ופרי' לה דטעמא משו' דכתוב' דרבנן. הא אי כתובה דאורייתא לא מהימן. והכא אמרינן דמהימנא ומשעמע דדינא קאמרינן וי"ל דהתם הוא כדפרי' דאי כתובה דאורייתא לא מהימן והכא אמרינן דמהימנא ומשמע דמדינא קאמרינן וי"ל דהתם הוא כדפרי' דאי כתובה דאורייתא לא מהימן משום חזק' דגופה. אבל הכא ליכא טעמא דחזקה דגופה וכיון דכן איהו מהימן ומדינא

(שם) הכי נמי מסתברא מדקתני מודה ר"י אי אמרת בשלמא איירי בה היינו דקתני מודה אלא אי אמרת לא איירי בה מאי מודה. פרש"י ז"ל ה"נ מסתבר' דמתניתין אפי' ר"ג היא מדקתני מודה ר"י דברישא דמתני' אודי ליה ר"ג לר' יהושע למימר' דאע"ג דפליג עליה בברי ושמא למימר' דאיהי מהימנא. בברי וברי מוד' דוודאי איהו מהימן והדר אודי ליה ר' יהושע לר"ג. אלא אי אמרת לא איירי בה ר"ג ומתני' ר"ו ודלא כר"ג מאי מודה. היכי שייכא הכא הודאה דר' יהושע ואיכ' דלא ניחא ליה בהאי פירושא דכיון דחשבת לה למתני' קמייתא הודאה דר"ג לר' יהושע אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג. וכ"ת הא לכולי עלמא קשיא כיון דמפרקינן דמתני' אפי' לר"ג אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג. הא ליתא דלדידן הא לא חשיבא הודאה דלא שייכא בפלוגתייהו דלא אפליגו אינהו אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא ענין אחר הוה ודברי הכל הוא לפיכך שנו אותה סתם. אבל לדידך דאמרת דהודאה היא דהא אמטו להכי תנא באידך ומודה ר' יהושע א"כ אמאי לא תנא בריש' ומודה ר"ג כדקתני באידך ומודה ר"י: אבל הרב אדוני זקני ר' זרחיא הלוי בעל המאור ז"ל פי' דה"ק ה"נ מסתבר' כמאן דקארי לה מדקתני דמוד' ר"י אי אמרת בשלמא