רא”ה כתובות קי

דכן בדין הוא דאי בעיא הך אתתא לא זבין לה כלל מיני' ואפי' באחריו' דילי' דאפשר דלא ניחא לי' באחריותי' דהאי. ואי נמי בעי הך גברא לא מזבין לה להך איתתא כלל. אלא רב נחמן קאמר דמאי דעבד האי גברא לגרמי' הוא דעבד ואי בעיא לה האי איתתא באחריות דליזבנה מיניה באחריות

(שם) מתני' שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כו' עד שוה מאתי' במנה מכרן קיים. קשיא לן הותירו שתות אמאי בשלמא פחתו שתות דינא הוא דכיון דטעו בהכי מאי דעבדי מגרמיהו ליבטיל. אלא הותירו שתות היאך כולה יכול לחזו' בו ולא יהא כח הדיו' חמור מכח הקדש. ואלו האי לוקח מאינש דעלמא זבין לא הוה מצי הדר ביה השתא נמי היכי מצי הדר בי'. ואפשר לפרש דאי בלוקח הכי נמי הוה יכול למהדר ביה אלא הכא בשום שהכניסוה לבעל חוב בשומא שבית דין תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן. ואם לא מצאו אלא כדי שומן מוכרין אותה. ואם לא מצאו אפי' שומא אין מוכרין בפחו' אלא אומר לבעל חוב להיפרע ממנה בשומן והיינו שטרי אחלטת'. וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר לוקחין ואינו יכול לחזור בו זהו דעת הרב ר' משה בר נחמן ז"ל ויש אומרים דאפי' בלוקח בשלקח' כשומתן שכן השוו חכמים מדותיהן שכשם שאם פחתו בטל כך הותירו בטל

(שם) גמרא איבעיא להו שליח כמאן פי' שליח ב"ד קאמרי' דשליח דידי' פשיטא דכל היכא דטע' כלל הדר ואי לא אפשר לאהדורי מאי דעבד לגרמי' הוא דעבד אלא שליח ב"ד קא אמרי' היכא דשמוה ב"ד לארעא ואמרו לי' לחד שליח לזבונה וההוא שליח לא ידע שומא דידהו כמה וטעה למוכר' בפחות מדמיה והלכתא שליח כאלמנ' דאפי' שליח דב"ד נמי בכל דהו הדר דכל היכא דטעה כלל מיבטיל שליחותי' הוה לי' כאיני' דעלמא רבא אמר רב נחמן שליח כו' עד שליח כאלמנה וכן הלכה

(דף ק) אמר רב יוסף ארמלתא כו' כלומר דלא אמרי' אחריות טעות סופר הוא אלא בעלמא דאיכא למיחש דילמא נפיק עלה ערער. אבל מאן דזבין סבר כל דמזבני בי דינא קלא אית לה דכל מילת' דבי דינא קלא אית לה. ואם איתא דאיכא עלה ערער כלל השתא הוה נפיק. ומדלא נפק ש"מ דליכא עלה שום ערער ומסתמא לא בעי אחריות כלל קמ"ל

(ע"ב) אמר אמימר משמי' דרב יוסף כו' פי' רבינו האי גאון ז"ל דרישא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות. וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהן והכריזו וכיון שאין מכריזין עליהן והם דקדקו והכריזו אין שומתן בטל אלא ביתר ממחצה. ואם לא הכריזו כיון שאין צריכין הכרזה הרי דינן כדברים שצריכין הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא"כ טעו יותר משתות. ולא נהיר דא"כ לוקמה כולה בדברי' שאין צריכין הכרזה עליהן וריש' בדלא הכריזו והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות. וסיפא בדאכריזו כפשטא דמתני' והיינו דאמרי' דלא מיבטיל עד פלגא אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליה' שאין צריכין הכרזה ואם הכריזו גם כן באלו לא מהני להו ולא מידי כיון שמן הדין אין צריכי' הכרזה ולעולם שומתן קיימת עד שתות וביתר משתות שומתן בטלה וסיפא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה וכן שעה שאין מכריזין ומקום שאין מכריזין והא דאמרינן לקבור' מזבנינן בלא אכרזתא לא אכרז' דשלשי' יום קאמרי' דא"כ פשיטא אבל הכרזת שעה נמי לא. ובתוספו' פירשו לא צריכ' אלא שלוה לצורך קבור' והוצר' למכור ולפרוע חובו דמזבין בלא אכרזת' שלא תנעול דלת בפני לווין לכך וכן לכרגא וכן למזוני. ופור"ש ז"ל לכרגא לפרוע למלך כרגא ליתמי למזוני מזון האשה והבנות והיתומי' ולקבור' קבורת המת והיתומי'. והוקשו עליו וכן לשאר צרכי היתומי' ללבוש ולמכור ברחוק ולגאול בקרוב או ליקח להם ספר תורה או שורי' מי בעי' הכרזה והרי בפ' שום היתומי' לא משכח שום היתומים שלשים אלא לכתובת אשה משום חינא אלא במזונות האשה והבנות ולכרגא דאבוהון ולקבורה שלו, אי נמי כגון שלוו להם מאחר לצורך שלושה דברים הללו כמו שכתבתי אבל צרכי היתומים אינן צריכין הכרזה

(שם) מתני' ממאנ' כו' פי' הא דאמרי' דאילוני' יש לה ה"ה לפירו' ומזונות ובלאו' ודווק' אילוני' אבל שני' כתובה אע"פ שהכיר בה אין לה כתובה ופירות ולא מזונות ולא בלאות אע"ג דחייבי לאווין דאוריית' כגון אלמנה ואידך דקתני בהדה במתני' היכא דהיכיר בהן אית להו כל הני כדאיתה בגמרא דאמרינן דכי קתני לה לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי. אפילו הכי שני' הוא דקנסוה רבנן. דגרסינן בפרק יש מותרות תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פירות בלאות מזונות כו' עד ד"א זהו מרגילה והא דאמרי' באלמנ' דאית לה פירות. פירשו בירושלמי פירות שאכל. ור' שלמה ז"ל פי' מה שתחת פירות דהיינו פירקונה ודין פירו' קאמ' והא וודאי בפלוגתא דאיפליגו לעיל בפרק נערה שנתפתתה אלמנה לכהן גדול אם חייב לפדות' ולהך מ"ד דאינו חייב לפדות' ס"ל פירות ממש קאמר. ולהאי סברא כיון דמהדר לה פירות שאכל אפי' בהכיר בה בנשואין כל שכן בלא הכיר בה שהוא מקח טעות שחייב להחזיר לה פירות ואפי' לאידך סברא דאית לי' דפודה בלא הכיר בה מיהת מודה כיון דהוי מקח טעות ואע"ג דבאילונית לית לה בלא הכיר בה ומפרשי' טעמ' התם משום דמחילה בטעות שמה מחילה בכי האי גוונא. התם הוא באילונית דכי הכיר בה ונישואיה נישואין אוכל פירות מן הדין שהרי חייב בפרקונה. וכיון דכן כי לא הכיר בה נמי והיא סבורה שנישואיה נישואין מחלה גבי'. אבל אלמנה דאפי' בהכיר בה שנישואי' נישואין אין חייב בפירקונ' וכיון שכן אינו אוכל פירות דלא תיקון רבנן אכילת פירות לבעל אלא במקום פירקונה כי לא הכיר בה נמי לית ליה דהא לאו דעתא דתימחול אלא באלו הכיר בה. אבל למ"ד דאלמנה בשהכיר בה פודה ויש לה פירות נראה דכי לא הכיר בה נמי אית באילונית דהויא לה מחילה בטעות כאידך. וקיימא לן כרבא דאמר אינה חייב לפדות' הילכך בין בהכיר בה בין שלא הכיר בה יש לה פירות והוא חייב להחזיר לה בשאכלן וכן הלכתא

גמרא אמר שמואל ממאנ' אין לה כתובה כו' עד צריכה להמתין ג' חדשי' איצטריכ' לי' דלא תנן כלומ' בממאנת אלא בקטנה בנישואין גמורין ושמואל דאמ' כר"י דתני ר"י אומר מעשה קטנה כלום ובעלה כו' עד שיוצאה במיאון וכן הלכה

(דף ק"א) ולא בלאות א"ל רב הונא בר חייא כו' עד ש"מ מדר' כהנ' עיילה לי' גלימ' קרנא הוי פי' מדמפר' רב כהנא בלאות דמתני' ניכסי מלוג ש"מ דסבר דקרנא הוי דאי סבר פירא הוי למה לי למתני לה הא תני ברישא ולא בפירות ותרתי למה לי אלא לאו ש"מ קרנא הוי. ומקשי' והא אמר ר"נ פירא הוי. ואמרי' דר"נ פליגא וקיי"ל כרב נחמן וכיון דכן ולא בלאות דמתני' בין דניכסי מלוג בין בניכסי' צאן ברזל קאמר ובדליתנהו אבל בדאיתנהו לעולם אית לה ואין לה כתובה אמר שמואל ל"ש כו' פי' לאו דתליא מילתא בלישנא אלא בנשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כלומר מן הדין שאין ראויות לכתובה כגון הממאנת והשני' וכל כיוצא בהן. ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כלומר שהן ראויות לכתובה אלא שהן מפסידות אותה בשביל מעשיהן הרעים כגון העוברת על דת וחברותיה. וה"ה לכל הנהו דתנן בפרק הזורק תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וכן מוכיח בירושלמי. והא דאמרי' כגון הממאנת וחברותיה יש שפירשו שניה ואילונית וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל ואע"ג דאילונית בשלא הכיר בה אמרינן דלית לה כתובה ומינה הוא דאמרינן דתוספ' אית לה. והא תמיהא מילתא כיון דהוי מקח טעות היכי אית לה תוספת. אלא דקסברי רבוואתא ז"ל דתוספת דמדעת' דנפשיה אודי לי' ולא חש לאתנויי בה מידי לעולם אית לה. וה"ה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר שכולן יש להן תוספת