רש"י על תענית כה.

משום כיסופא – שהיו שכינותיה אופות עיסה לכבוד שבת והיא אינה עושה כלום:

אגנא – עריבה:

מסא – עתר שמוציאין בו הלחם מרדה פאלי"א בלע"ז ומרדה ומסא חדא מילתא היא:

תנא אף היא להביא מרדה נכנסה – פל"א בלע"ז על שם שרודין בה פת מן התנור שלא היתה שואלת מפני שרגילה בניסין:

חזיא – דביתהו בחלמא:

מישקל לא שקלי – בתר דיהבי:

כל היכא דתני בי שמשי היינו ערב שבת לא שמעתי טעם:

במנא דחלא – בכלי שיש בו החומץ ושמתי החומץ בנר ויכבה הנר:

עד שנטלו ממנו אור להבדלה – הדליק ממנו נר אחר ליהנות בו ונר של מעשה נסים כיבה כי היכי דעבד רב יהודה (לעיל תענית דף כד:) בחלא דהוה סמידא:

קא מפסדי לן – שדות:

דובים – וזאבים בשדות:

ולא מטו כשורי – אין הקורות מגיעות מכותל לכותל:

איכו נימטו כשוריך – יאריכו הקורות:

סניפין היו – הקורות של חליות היו במעשה נס נדבקו להן חתיכות קטנות לאורכן:

ר"א בן פדת – אמורא היה והוא הנקרא מרא דארעא דא"י במסכת נדה (דף כ:) בעל הוראות היה והוא שימש רבי יוחנן אחרי מות ריש לקיש והיה דחוק ועני:

עבד מילתא – הקיז דם:

ברא דתומא – בן השום צלע של שום:

חלש ליביה – נתעלפה:

צוציתא – ניצוץ:

מאפותיה – ממצחו:

כולי האי ואפשר – בתמיה כולי האי עבדת ואכתי הך ספיקא דלמא לא מיתרמינא בשעתא דמזוני:

דחיי נפישא או דחיינא – ימי חיי שחייתי כבר הם רבים ממה שאני עתיד לחיות:

אמר דחיית – מה שכבר חיית מרובים ממה שאתה עתיד לחיות והיינו דקא בכי כי אמר שכינה הכי והאי דחייך משום י"ג נהרוותא לרחוץ בהן ולטייל בהן מזה לזה:

אי הכי לא בעינא – דתיחרביה לעלמא:

ותו לא – וכי אין אתה נותן לי דברים אחרים:

א"ל ולחברך מאי קא יהבינא – אנא מגברא דלית ליה בעינא לא גריס בספר רבי ובספר שלי כתוב:

באסקטולא אפותאי – היינו צוציתא דנפק מיניה שמדביק אצבע צרדא עם הגודל ומכה בצפורן האצבע:

איגרו בך גירי – כלומר הכיתי בחיצי לחדווה בעלמא אמר כן:

הא אנא והא בר ליואי – הוא איש אחד ואני איש אחד הוא עדיף מינאי:

דתברי – שוברים:

שיבא מטר בשבילנו – מקבלים אתם עליכם ומסכימין לדעת אחד:

כמה עזין – דלא כסין מצבורא:

לוי אחוי קידה – נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה:

הא והא גרמא ליה – החטא גרם לו שנצלע בקידה: