רש"י על שבת נב.

דאיתותב דעתיה - להודיעו שלא נתכוונתי:

בפרומביא - מי הוי נטירותא יתירתא לגביה או לא:

הלכה כחנניא - ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא:

יוצאה באפסר - אם תחבו בחקיקת קרן אבל בקשירה בעלמא לא דילמא שלפא מרישה מתוך שראשה דק והיא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:

תחב לה בזקנה - שקשר שער זקנה כמין נקב ותחב האפסר לתוכו:

מנתחא - מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו:

כאיב לה - הזקן שנתלש השער ומכאיבה:

תנן התם - בסוף פרקין ולא פרה ברצועה שבין קרניה:

לנוי - שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה:

לשמר - שאוחזה בה:

אסור - דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא:

ולשמר מותר - קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא:

ארבע בהמות - וקס"ד דהכי קאמר באפסר יוצאו' ולא בחטם אלמא נטירותא יתירתא משוי הוא:

ומאי חזית - דמסמית הא דשמואל מקמיה ההיא סמי ההיא מקמי הא:

דאיתמר - בהדיא דשמואל הוא דשרי וההוא דמחליפין כדאוקימנא דלא למעוטינהו מחטם אלא למעוטי נאקה מאפסר דלא מינטרא ביה:

קשרה בעליה - לפרה אדומה:

במוסרה - אפסר:

במוליכה מעיר לעיר - וסתם פרה פונה למקום מרבץ שלה וצריך לאוחזה כשמוליכה לעיר אחרת ולאו נטירותא יתירתא הוא אלא אורחא היא:

שאני פרה - אדומה:

דדמיה יקרים - ובעי נטירותא יתירתא משנולדה:

יוצאין כרוכין - הרצועה סביב צוארן ואע"פ שאינו אוחזה לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא:

נמשכין - שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת השיר:

יוצאין נמשכים - דנטירותא אורחא הוא:

ואין יוצאין כרוכים - דלנוי לאו אורחא הוא:

כרוכין לימשך - כרוכים בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה:

מולאות - פרדות:

דאי ס"ד דרב דימי נמשכין לחוד קאמר - אבל כרוכין לא ולא אתא לאשמעינן אלא דמולאות משתמרות באפסר ולא הוי משוי להו:

מדרב יהודה אמר שמואל נפקא - דקס"ד דקיבלה רבי מיניה דרבי ישמעאל ברבי יוסי:

טבעת אדם - שנותן באצבע לנוי:

טמאה - דתכשיט הוא וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו' ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם (במדבר לא):

טבעת בהמה - כגון שיר:

טבעת כלים - כעין שעושין בראש ידות הכלים:

ושאר כל הטבעות - כגון העשויות לדלת: