רש"י על פסחים מא.

אחרוסת קאמר - מי אית לך דרבנן נמי אחרוסת פליגי:

לא סבירא לי - אלא בחרוסת נמי שרו והלכה כמותן:

כוותיה דרב כהנא מסתברא - דאמר רבנן אחרוסת לא פליגי וכי אמר שמואל הלכה כחכמים אחרדל קאמר:

אין הלכה כרבי יוסי - דאמר לעיל חומץ צומתן:

מאי לאו - מדלא צמית חטין שהתחילו לינפח כבר אלמא כשאר משקין הוא אחמועי נמי מחמע את הניתן מתחילה לתוכו כדרב כהנא אלמא שמואל כרב כהנא סבירא ליה וכי קאמר שמואל הלכה כחכמים אחרדל קאמר ולא אחרוסת:

לא מיצמת צמית - את שהתחיל להחמיץ ולא מחמע נמי את הניתן לתוכו דלא הוי כמים:

במים - ובשל מבושל במים:

שמפיגין טעמן - שנותנין בו טעם שלהן:

ובשל מבושל - רבויא הוא דהוה ליה למיכתב נא ומבושל:

צלי קדר - שמבשלין אותו בקדירה בלא מים ובלא שום משקה אלא מים הנפלטין משמנו למאן דיליף לה מק"ו הכא שרי לרבי דיליף מרבויא האי נמי בשל מבושל הוא:

חייב - מלקות על אכילתו:

ר' יוסי היא - דאמר בישול לאחר אפיה בישול הוא:

יוצאין - ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו ואף על פי שמתמסמס לחם הוא כל זמן שהוא קיים שלא נימוח לגמרי וכן במבושל:

אבל לא במבושל - דלאו לחם קרינא ביה ואע"פ שכבר נאפה בתנור הואיל וחזר ובישלו ביטלו מתורת לחם:

שאני הכא דרבייה קרא - ובשל מבושל דהוי ליה למכתב ומבושל וגזירת הכתוב הוא בפסח:

יכול צלאו כל צרכו - ואח"כ בשלו יהא חייב והאי תנא הוא דאמר לעיל צלאו ואח"כ בישלו חייב לישנא אחרינא יכול צלאו כל צרכו דשויא חרוכא כדמפרש יהא חייב דלאו צלי אש הוא אלא קלי אש ושרוף וזה עיקר וראשון אינו כלום דההוא תנא כיון דרבי קרא צלאו ואחר כך בישלו מה לי שויה חרוכא מה לי לא שויה:

חרוכא - שרוף:

חי - לגמרי שלא נצלה כלל:

נא - צלי ואינו צלי:

יכול יהא מותר - לאכול ממנו חי לכתחלה דאפילו איסורא נמי ליכא תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש ולא זה שאינו צלי והויא לאו שבכללות והאי תנא סבר אין לוקין על לאו שבכללות:

כדאמרי פרסאי אברנים - אותה צליה שבלשון פרסי קרויה אברנים בלשון הקודש קרי נא:

חמי טבריא - מעינות רותחין:

פסח שבישל בחמי טבריא חייב - על אכילתו וקא סלקא דעתך משום דלא תאכל מבושל:

דלאו תולדות אש היא - הלכך לאו בישול הוא דליהוי חייב משום אב מלאכה:

משום צלי אש - לאו דלא תאכל כי אם צלי אש איכא ולא לאו דבישול וסבר לוקין על לאו שבכללות:

בהדיא - דחייב רב חסדא משום צלי אש ולאו משום בישול: