רש"י על נחמיה ח

ביום אחד לחדש השביעי. הוא יום של ראש השנה:

מן האור. של תחלת היום:

אל ספר התורה. היו כל העם מטים אזניהם:

אשר עשו לדבר. אותו מגדל עץ עשו לשם כך לקרות שם עליו ספר התורה:

כי מעל כל העם היה. ועל כן ראוהו כולם:

וכפתחו עמדו כל העם. וכאשר פתחו לקרות שתקו כל העם:

עמדו. לשון שתיקה (שתקו) כמו עמדו ולא ענו עוד (איוב ל״ב:ט״ז):

במועל ידיהם. בנשיאות ידיהם שנשאו כפיהם למעלה להודות להקב"ה כענין שנאמר ויפרוש כפיו השמים (מלכים א ח׳:כ״ב):

מבינים את העם. שהיו מתרגמין לעם דברי תורה:

על עמדם. שהיו עומדים על רגליהם:

ושום שכל. ושימת חכמה ושום לשון פעול:

היום קדוש. כי יום ר"ה הוא:

כי בוכים כל העם. מפני שלא קיימו התורה כראוי:

לאין נכון לו. לעני שאין מזומן לו מאכלו:

מחשים. היו מזהירין לכל העם לחשות שלא יבכו עוד:

הסו. ל' שתיקה כמו ויהס כלב (מדבר י"ג):

וביום השני. של ראש השנה:

ואשר ישמיעו. וצוו אשר ישמיעו קול לחוג את חג הסוכות וכן נוהג המקרא לדבר כענין הזה כמו אמור לנער ויעבור לפנינו (שמואל א ט׳:כ״ז):

ועלי הדס. מפורש במסכת סוכה זה הדס שוטה שאינו ראוי ללולב כי אם לעשות סוכה:

ועלי תמרים. ללולב:

ועלי עץ עבות. זה הדס הראוי ללולב כמפורש במסכת סוכה:

יום ביום. בכל יום ויום: