רש"י על ירמיהו נא

לב קמי. כשדים בגימ' דא"ת ב"ש, רוח משחית את רוח מלך פרס ומדי שהוא משחית, רוח טלנ"ט בלע"ז:

וזרוה. ונפצוה:

ויבוקקו. וירוקנו:

אל ידרוך. הדורך הרי זה מקרא קצר אל אשר אני אומר שם ידרוך הדורך קשתו:

ואל יתעל בסריונו. אל ירפא:

כי לא אלמן. לא שכחו מלנקום נקמתו:

כי ארצם. של כשדים:

נוסו. ישראל מתוך בבל:

כוס זהב. היתה בבל עד הנה ביד ה' לשכר בה את כל הארץ יין החימה:

על כן יתהללו גוים. נשתכרו ונשתטו:

נגע אל השמים משפטה. גבה פורענות' עד אל השמים:

הוציא ה' את צדקותינו. נזכרנו לפניו לזכות ובאו צדקות אבותינו לפניו:

הברו. ל' נקיון:

השלטים. אשפות שהחצים נתונים בהם:

גם זמם ה'. זה ימים רבים:

גם עשה. את מזימתו דרך המקרא לדבר שני גמין זה אחר זה ועל ידי האחרון בא הראשון:

בא קצך. קץ שלך:

אמת בצעך. מדת חמסך ל"א אמת בצעך מדת סופך כמו כי יבצע:

בנפשו. אינשימישימו"ש בלע"ז:

כי אם. לשון באמת:

מלאתיך אדם. אמלינך משריית עממין דסגיאין כזחלא:

וענו עליך הידד. וירימון עלך בקלהון:

נבער כל אדם. העושה פסל לאלוה:

נסכו. לשון מסכה:

בעת פקודתם. כשיפקוד הקב"ה עליהם ועל עובדיהם:

ושבט נחלתו. יעקב הנזכר למעלה בראש המקרא:

מפץ אתה לי. עד הנה העמדתיך לי למשחית ולמפץ את האומות שגזרתי עליהם גולה:

ושלמתי לבבל. אחרי כל זאת שאגמור נקמתי על ידו בעובדי כוכבים:

קדשו. זמנו:

טפסר. לשון חיל (או ל' אדון):

סמר. הריצי"יר בלע"ז כמו תסמר שערי בשרי (איוב ד׳:ט״ו):

ותחול. לשון חלחלה:

נשתה. קפצה כמו גיד הנשה (בראשית לג) שנשה ממקומו:

כגורן עת הדריכה. הרי היא עתה מלאה כגורן בעת שדשו תבואתה שהיא מלאה חטין:

עוד מעט. ותתרוקן ותדמה לגורן בעת תחלת הקציר שהיא ריקנית:

חמסי שארי. צעקת חמסי ומזונתי אשר אכלו שארי:

נערו. ל' חמור נוער:

בחומם אשית את משתיהם. אכוין שיהו משתיהן בעת החום כדי שישתכרו:

למען יעלוזו וישנו. וירדמו:

שנת עולם. שנת עולמית וכן עלתה שם מתוך משתה ושכרות נחרבו ונהרגו ונלכדה העיר כמו שנ' (בדניאל ה׳:ב׳) בלשאצר אמר בטעם חמרא וגו' (שם) אשתי חמרא וגו' (שם) ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא וג' (שם) ודריוש מדאה קביל מלכותא:

ככרים. כבשים, (וי"ת) כתורין:

ששך. בבל בגי' דא"ת ב"ש:

עלה על בבל הים. חיל גדול כמו הים:

על בל. על עבודת כוכבים של בבל:

את בלעו. שהושפלו כל יושב הארץ תחתיו:

ולא ינהרו. ולא יאספו וכן ונהרו אליו כל הגוים (ישעיהו ב׳:ב׳) כמימי נהרות כולם ההולכים אל הים:

בשמועה הנשמעת בארץ. השמועה הזאת של בלשצר שנהרג:

ובא בשנה השמועה. באותה שנה עצמה תבוא השמועה שחרבה בבל מאליה מן השמים שנאמר (שם יג) והיתה בבל צבי ממלכות תפאר' גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה:

ואחריו בשנה. השניה:

השמועה. הטובה לכם כה אמר כורש מלך פרס (עזרא א׳:ג׳) מי בכם מכל עמו:

ומושל על מושל. דריוש המדי מלך שנה אחת ובשנה השנייה כורש הפרסי:

גם בבל. היתה לנפול בה חללי ישראל:

גם לבבל. יפלו חללי כל ארצה:

פליטים מחרב. ישראל שגלו לתוכה שפלטו מחרב נבוזראדן:

כי שמענו חרפה. שהיו כשדים אומרים ומחרפים אותנו לאמר יד אלהינו רמה שהחרבנו את ביתו:

יאנק חלל. יצעק חלל כשהורגים את האדם בחץ או ברומח והוא גונח כשמוציא הרומח הוא האנקה:

וכי תבצר. לשון מבצר חוזק:

מאתי יבואו שודדים לה. מאתי מן השמים הגבוהים ממנה יבואו לה השודדים:

נתן שאון קולם. נשמע קול צעקתם:

תתערער. לשון חפירה ל' ערו ערו עד היסוד (תהילים קל״ז:ז׳):

בדי ריק. בהרבה ריק שיבא עליהם:

שר מנוחה. רב תקרובתא על ידו היו רואים את פני המלך המביאים לו תשורה: