רש"י על שמואל ב יא

לעת צאת המלאכים. יש עת בשנה שדרך החיילות לצאת, כשהארץ מלאה קמות, והסוסים מוצאים תבואה בשדה לאכול:

מטומאתה. מנדתה:

שלח אלי את אוריה. שהיה מתכוין שישכב עם אשתו, ויהא סבור שממנו היא מעוברת:

משאת המלך. (תרגום:) סעודתא דמלכא:

ונכה ומת. כדי שתהא מגורשת למפרע, ונמצא שלא בא על אשת איש, שכל היוצא למלחמה, כותב גט לאשתו על תנאי, אם ימות במלחמה (שבת נו א):

בן ירובשת. הוא גדעון, שעשה מריבה עם הבושת, הוא הבעל:

החזק מלחמתך אל העיר והרסה. עד כאן דברי השליחות:

וחזקהו. דוד אמר למלאך, וחזקהו ליואב בדברי תנחומין, שלא ירך לבו: