רש"י על עזרא ו

באדין. אז כאשר הגיע המכתב ליד דריוש:

שם טעם. צוה המלך הדבר:

ובקרו. ובדקו בבית הספרים שהאוצרות מונחים שם בבבל:

והשתכח באחמתא. ונמצא מכתב של מגילה אחת שם באחמתא כן פתרו אנשי הפתרון שהוא כלי העשוי לאגרות ולגליונים ולספרים והעמידוהו מגזרת חמת מים והאל"ף אשר בתיבה אינה עיקר כיתר המלין אשר בשאר ל' ארמית:

בבירתא. באותה בירה אשר במדי המדינה:

וכן כתיב. וכן היה כתוב בתוכה זכרון שלה:

בית אלהא בירושלים. בבית אלהים בירושלים מה יהא עליו הבית יבנה:

אתר די דבחין. שהוא מקום שזובחים שם זבח:

ואושוהי מסובלין. וכותליו יהיו מיוסדין, כמו ואושיא יחיטו (לעיל):

רומיה אמין שתין. רום הבית ששים אמה וששים אמה רחבו:

נדבכין. ל' כתלים וקירות הכתלים היו של אבן גלל, גלל מרמר"א בלע"ז:

ונדבך. וכותל של עץ חדש מבפנים כענין בנין הבית אשר בנה שלמה:

ונפקתא. והוצאה לצורך הבית ולשאר דברים אשר לבית תנתן להם מבית המלך:

ואף מאני. ואף כלי הקדש של בית האלהים של זהב וכסף אשר נבוכדנצר הוציאם מן היכל שבירושלים והוליכם לבבל:

והיבל. אשר הוליך:

יהתיבון. ינתנו:

ויהך. ילך כל המעשה הזה להיכל אשר בירושלים למקומו:

ותחת. ויהי מונח בביתו של הקב"ה:

כען תתני וגו'. זו היא תשובה אשר השיב דריוש אל תתני ושתר בוזני:

די בעבר נהרה. לצד ארץ ישראל שהוא עבר הנהר לאותן שבבבל:

רחיקין הוו מן תמה. רחוקים תהיו משם מבנין בהמ"ק שלא תרפו ידי עושי המלאכה:

דך. זה:

פחת יהודיא. שלטוני היהודים יעשו דבר זה:

ולשבי יהודיא. ולזקני היהודים אני מצוה:

בית אלהא דך. בית אלהים זה:

ומני שים טעם. וממני יהיה צווי זה:

למא די תעבדון. לאותו בנין המלאכה אשר תעשון עם זקני היהודים האלה לבנות ביתו של הקב"ה:

ומנכסי מלכא. מנכסי המלך יהיו עושים הבנין הזה:

די מדת עבר נהרה. מן המס של עבר הנהר אשר למלך, מדת מס כמו מנדה בלו והלך (לעיל ד') אספרנא. מהרה יבנה הבנין אספרנה אישפלונטמנ"ט בלע"ז:

נפקתא תהוא מתיהבא. הוצאה תהיה ניתנת לאנשים האלה אשר לא יתבטלו ממלאכתן:

ומה חשחן. ומה שיהיו חוששין:

ובני תורין. בני בקר ואילים וכבשים לעולות לאלהי השמים:

וחנטין. לסלתות ומלח לקרבנות. ויין לנסכים. ושמן למנחות כאשר יאמרו הכהנים אשר בירושלים יהי נתון להם דבר יום ביומו:

די לא שלו. בלא דיחוי שנ"צ דישטורבי"ר בלע"ז:

די להון. למען אשר יהיו מקריבים ניחוחים לאלהי השמים ויהיו מתפללים על חיי המלך ובניו:

ומני שים טעם. וממני שים צווי ושימת דבר אשר כל אדם אשר ישנה דבר זה יתנסח. יחרב עציו מביתו שיחרב ביתו, יתנסח כמו ונסחתם מעל האדמה (דברים כ״ח:ס״ג):

וזקיף יתמחא עלוהי. ועץ לתלותו יהא גבוה עליו שיתלה על העץ:

וביתה נולו יתעבד. וביתו יעשה אשפה על כך:

נולו. ענין טינוף ומחראות:

ואלהא די שכן שמיה. והאלהים אשר שכן שמו שם:

ימגר. ימגר ויפגר כל אותו מלך וכל אותו עם אשר ישלח ידו להחריב ולהשחית ביתו זה של ה' אשר בירושלים:

שמת טעם. שמתי ציווי דבר זה אשר יעשה הבנין מהרה עד כאן תשובתו של דריוש:

כנמא. כאשר נאמר:

אספרנא עבדו. מהרה עשו:

ושבי יהודיא. וזקני היהודים היו בונין ומצליחין במלאכתן כנבואת חגי וזכריה ובנו ויסדו את הבנין מן צווי של אלהי ישראל ומרשות כורש מלך פרס הראשון אשר הוחל יסוד הבנין בימיו ומרשות דריוש זה מלך פרס:

וארתחששתא. הוא דריוש ונקרא ארתחששתא ע"ש המדינה והמלכות כי כל מלכי פרס היו נקראים כך כאשר כל מלכי מצרים נקראים פרעה:

ושיציא. ביתה דנה וסוף תשלום בית זה היה עד יום שלישי לחדש אדר שהיא שנת שש לדריוש המלך ונמצא בנין הבית היה ד' שנים:

והקריבו לחנוכת. הקריבו לחנוכת בית זה קרבנות הללו והוראת שעה היתה:

והקימו כהניא בפלוגתהון. שהיו הכהנים חלוקים בעבודתם ולוי' במשמרות':

את הפסח. עכשיו עשו ישראל את הפסח בי"ד בניסן זה הבא אחר אדר זה שהושלם הבנין בו:

ולהם. ולעצמם:

וכל הנבדל. הם הגרים שנבדלו מטומאת העבוד' כוכבים לידבק בישראל:

והסב לב מלך אשור עליהם. והקב"ה הסב לב מלך אשור על ישראל היושבים בממשלתו בארץ אשור להחזיקם ולסייע במלאכת הבנין: