רש"י על ברכות לה:

לאחר ברכה – הרי היא לבני אדם:

גוזל להקב"ה – את ברכתו:

וכנסת ישראל – שכשחטאו הפירות לוקין:

אין פשע – ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית:

לירבעם בן נבט – שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא:

בזמן שעושין רצונו – הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו:

דברים ככתבן – שלא יעסוק בדרך ארץ:

הנהג בהם – עם דברי תורה:

מנהג דרך ארץ – שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה:

אפשר – בתמיה אפשר כדבריך:

ביומי ניסן – ימי הקציר:

ביומי תשרי – דריכת הגתות והבדים:

דרך טרקסמון – דרך שערי החצר והבית:

אין הטבל מתחייב במעשר – מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן:

פני הבית – פתח כניסה ויציאה:

זית אקרי – והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן:

חמרא זיין – להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו:

ואמר רב הונא – הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה' מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין:

סעיד – חשיב טפי ממזון:

והכתיב ויין ישמח לבב אנוש – וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח:

אי הכי – דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (ברכות דף לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת:

אוזוקי מזיק – לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב:

דתני' – דלאו בר אכילה היא:

השותה שמן של תרומה – בשוגג:

משלם את הקרן – כשאחד מזיק את חבירו בממונו:

ואין משלם חומש – דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כ״ב:י״ד) פרט למזיק:

ע"י הפת – משום לפתן:

ע"י אניגרון – מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות:

דאמר רבה בר שמואל – לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו:

מיא דסלקא – מים ששלקו בהן תרדין: