רשב״א על יבמות עב:

אפילו למאן דלא דריש וא"ו וא"ו וה"א דריש. [פירש ר"ח ז"ל וא"ו דוביום וה"א דהשמיני. ותמיהא לי דאם כן היכי קאמר דכולהו דרש"י וא"ו וה"א (עפ"י הכתב יד)], כלומר שאפילו נמול שלא בזמנו אינו נמול אלא ביום, והלא ר"א בר"ש בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן נמולין בין ביום ובין ועוד מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא דאדרבא בהא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בר פדת אמרי דכולהו דרשו וביום השמיני ולא פליגי בהא כלל. אלא המחוור בכפירושו של רש"י ז"ל דפירש אפילו מאן דלא דריש וא"ו דהיינו רבי אלעזר בר' שמעון דלא דריש וביום, וא"ו וה"א דוהנותר ביום השלישי דריש, והיינו דאמרינן כי הא דר' אלעזר בן פדת דאמר דאיכא מאן דלא דריש וי"ו דביום.

אלא דכולי עלמא משוך דרבנן וקטן שעבר זמנו דאורייתא. מסתבר דהוא הדין דהוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא משוך דאורייתא, אלא דלא בעי לאוקמינהו לכלהו דלא כרב הונא, וניחא ליה טפי לאוקמינהו לכלהו כרב הונא.

ולא והא קתני ערל והטמא פטורין מן הראיה התם משום דמאיסי. כלומר והתם אפילו רבנן מודו בה. וזו אחת מן הסוגיות שמתחלפות שבפרק קמא דחגיגה (ד, ב) העמידוה כר' עקיבא דמרבה ערל כטמא ולא דחו התם כי הא דרבא.