רשב״א על יבמות סט.

ומאי כי תהיה כי תבעל. הכי נמי לישנא קייטא הוא, דהא לרבי סימאי (לעיל יבמות מט, א) אליבא דר' עקיבא דאמר דמודה ר' עקיבא בחייבי לאוין דלאו דשאר, מצי מוקי לה בחייבי לאוין דלאו דשאר, אי נמי בחייבי עשה וקרא דכי תהיה הויה דקדושין קאמר, אלא דהכי קאמר תינח לר' סימאי לר' ישבב מאי איכא למימר.

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול. כלומר אפילו לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו כו'. ולאו דוקא מהכא נפקא אלא מבתולה מעמיו כדאיתא בפרק הערל (יבמות עז, ב). ואק"ל תינח לר' יוחנן דאמר לקמן בפרק הערל דמצרי שני שבא על ישראלית והוליד ממנה בת שכשרה לכהונה מתרץ לה להא פלוגתא הכין, אלא לריש לקיש דפסיל לה לכהונה במאי פליגי. איכא למימר דריש לקיש מתרץ לה הכי, תנא קמא סבר כל שביאתו בעבירה פוסל, ור' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהם ככהן גדול באלמנה פוסל, לאפקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל ואינו כפגום. ולר' יוסי הוא הדין לעמוני ומואבי שפוסל, שהרי מקצת זרעו כמוהו דהיינו זכריו, ואתא רשב"ג למימר כל שהוא ככהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול פוסל לאפוקי עמוני ומואבי שאין כל זרעו הולך אחר הפגום, שבנותיהן כשרות ומותרות לקהל, לפיכך אינה פוסלת לכהונה.