רשב״א על יבמות סח.

הא דאמרינן כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהאי הויה. לאו דוקא נקט כי תהיה, דהא כי תהיה מוקמינן בסמוך לנבעלה לפסולה לה. ונשאת לישראל דלא אכלה נפקא לן מושבה אל בית אביה כדאיתא בסמוך אלא משום דפשטיה דקרא משתמע הכי לא דק. והרבה כיוצא בו בתלמוד דלקמן (יבמות פט, א) אמרי לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול, כלומר לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי כו', ועיקר דרשא מכי אם בתולה מעמיו יקח אשה, בתולה הבא מב' עממין כדאיתא בפרק הערל (יבמות עז, ב) ובסנהדרין (לד, ב) דאמרינן נגעים דביום מנא לן דכתיב וביום הראות, והא דרשא דאביי הוא אבל רבא דייק לה במסכת מועד קטן (ח, א) מדכתיב כנגע נראה לי לי ולא לאורי. וכן בפרק קמא דמגילה (כ, א) אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ובמסכת שבת (קלב, א) מפיק מביום השמיני ואפילו בשבת ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים.

מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. מסתברא לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר, למאן דאמר אין זונה מחייבי לאוין מנא לן דמפסלא, אבל לדברי חכמים דאמרינן לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות סא, א) דגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונה, וכל שכן לר' מתיא בן חרש דאמר (סא, ב) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, הכא פשיטא דפסולה משום דהויא לה זונה, וזונה בהדיא כתיבא, אלא לר' אליעזר דאמר (שם) אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעלה, לדידיה הוא דקא בעי וכאלו אמרו תינח לרבנן דהויא לה זונה אלא לר' אלעזר מנא לן. והיינו דאיבעיא לן בסמוך אשכחן לתרומה לכהונה מנא לן. ולכהונה קרא למה לן תיפוק ליה משום זונה, אלא על כרחין אליבא דמאן דאמר לא הויא זונה קא בעי כנ"ל. וליכא למימר דהכא לתרומה קא בעי וכאלו אמר זונה דאיפסילא לתרומה מנא לן, דאם כן מאי קאמר בתר הכי אשכחן לתרומה ולכהונא מנא לן אלא ודאי כדפרישית. יש לומר דהכא כשנבעלו באונס קאמר ולכולי עלמא וכרבה דאמר לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נו, ב) דכל שבאונס לאו זונה היא וזה עיקר (עיין להלן (יבמות ע, א) ד"ה פצוע דכא וצ"ע).