רשב״א על יבמות מח.

והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב"א הכי קאמר, מאי טעמיה בטבילת השחרור שמטבילו שלא לדעתו דכתיב עבד איש כלומר דאלו לאשמועינן דעבד נמול בעל כרחו, ליכתוב וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו, ואם לומר דבן איש דהיינו עכו"ם אינו נמול בעל כרחו, הא לא אצטריך דמהיכי תיתי, אלא לא בא למעט אלא עבד דכותיה, מה בן איש בשחרור אף עבד איש בבשל שחרור. ואין לשון הסוגייא מתישב היטב לענין זה. אבל הרב אלפסי ז"ל וכן ר"ח כתבו ז"ל במסנקא עבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל שכבר קבל, נראה מדבריהם שהם ז"ל מפרשים דאף עבד צריך לקבל ולזה סוגיין השמועה כולה מתחוורת יותר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ב). ולענין טבילת עבד משוחרר, יש מי שאומר (מובא ברמב"ן ועיין תוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דכיון דאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה. והביאו ראיה מהא דאמרינן בקדושין פרק האומר (סב, א) גר נמי לאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך הכי נמי דהוו קדושי, ואי סלקא דעתך צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי לה. ואין משם ראיה כל כך דדלמא אין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה, אבל לאחר שקבל בפני שלשה ומל וטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, וכמו שכתבנו למעלה (מה, ב ד"ה הא דאמרינן) משם הרמב"ן ז"ל. אבל לכתחלה בין זו ובין זו צריך שלשה. והרב ר' יהודה אלברצלוני ז"ל כתב שצריך שלשה. והרמב"ם כתב (בהלכות אסורי ביאה שם) כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום. ומשם רבותינו הצרפתים ז"ל ראיתי (בחי' הרמב"ן) שאם שחררו רבו אף על פי שלא טבל אין טבילה מעכבת ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין.