רשב״א על שבועות כח

תלאן זו בזו. אכל אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חברתה שאינו זוכר שהיא של תנאי על חברתה פטור על שתיהן מקרבן וממלקות על השניה פטור שהרי באכילת הראשונה שעשאה תנאי לשניה הרי אכלה בשגגת תנאי, והרי אכילת הראשונה לגבי שניה כאותה שאמרנו ברישא דהיינו אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד,ומותר נמי לכתחילה באכילת השניה שהרי לא חלה השבועה כלל, ועל הראשונה נמי פטור שהרי לא היה ראוי לחול עליה איסור אלא באכילת השניה במזיד דהיינו התנאי וזה שוגג היה לגבי תנאי חברתה, ואלו היה אוכל השניה בזדון עצמה ובזדון חברתה כלומר שהיה זוכר שעשאה תנאי על חברתה, היה פטור על השניה לגמרי כמו שאמרנו, אבל על הראשונה אם התרו בו בשעת אכילה הראשונה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכבר אמרה לזו למעלה, ומ"ה נקט הכא בתרוייהו בשגגת חברתה. אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וכו' חייב, כלומר על השניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה זכור הוא שהיא תנאי על חברתה ואז חלה השבועה על השניה, דלגבי שניה האדם בשבועה קרינן ביה, אבל על הראשונה פטור, שהרי בשעה שאכלה עדיין בהיתר היתה עליו, ואי אפשר לחייבו קרבן עד שיהא חוטא בשעת מעשה דכתיב (ויקרא ה, יז) אשר לא תעשינה וכתיב ברישי' דהאי קרא ועשה דמיירי דקרבן בז', וכ"ש במלקות שאי אפשר לחייבו, שהרי בשעת אכילת האיסור לא התרו ולא היה מזיד, ואף על פי שנזכר בשעת אכילה בתנאי, אינו מתחייב עכשיו על אכילת התנאי שהרי לא אסרה על עצמו ואי אפשר לו ללקות כל שלא אוכל איסורו במזיד הילכך פטור, זה נראה לי בפירוש הלכה זו, ולפי שראיתי שרבו בשמועה זו גירסות שונות ופירושים מרובים למפרשים ז"ל כתבתי כאן מה שנראה לי בגירסתה ופירושה.