רשב״א על ראש השנה ו:

הא דאמרינן: אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. הוה מצי למימר משכחת לה כגון שהיה חולה ברגלים. ועל כרחין לר' מאיר דלא בעי אלא רגל אחד ולר' אליעזר בן יעקב דבעי שני רגלים לא משכחת לה אלא בהכין, ואם כן הוא הדין לרבנן, אלא כל היכא דמצינן לאשכוחי בבריא לא נסיב לה בחולה.

הניחא למאן דאמר כסדרן משכחת לה וכו'. ואם תאמר ולר' שמעון מי ניחא, דאי לדידיה כי קא עברה שנה בלא רגלים כסדרן לא עבר אלאו דבל תאחר, דהא קתני (לעיל ראש השנה ד, ב) פעמים שהן ארבע פעמים שהן חמשה, ואי שנה בלא רגלים אפילו ארבעה נמי לא אשכחן. פירש רש"י ז"ל דסבר לה כר' שמעון בחדא ופליג עליה בחדא, וזה נכון. והרב בעל המאור ז"ל פירש כר' שמעון ממש, דהאי דקתני בברייתא עובר בבל תאחר, דוקא ברגלים בלא שנה דסמיך ליה אבל בשנה בלא רגלים עובר משום לפני השם אלקיך תאכלנו שנה בשנה (דברים טו, כ) ואין שם בל תאחר. ומכל מקום כיון דבין בזה ובין בזה עובר אלאו, לא חשש התנא לפרש אלא על מאי דסליק מיניה. ואע"ג דאמרינן מכדי תנא אלאוי קא מהדר, חד לאו כמשמעו וחד לאו הבא מכלל עשה, וכמאן דאמר אאיסורי קא מהדר. ע"כ. ואינו נכון בעיני כלל, חדא דאי לא חשש התנא לגלויי לאו דשנה בלא רגלים דמסתם טפי דלא מיתפרש בהדיא ועוד דליתיה לאו גמור אלא לאו הבא מכלל עשה, אם כן לאו דרגלים דמפרש למה ליה לגלויי, הוה ליה לפרושי ולגלויי תרוייהו או למסתמינהו לתרווייהו, וליתני שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר. ועוד דאי בלאו הבא מכלל עשה קאמר, משום דכתיב תאכלנו שנה בשנה ותדרוש מיניה שנה בשנה ולא תאחרנו, אם כן אפילו בלא שנה אלא כל שעבר עליו רגל אחד, דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, ודריש ביה ולא תאחרנו. ועוד דאי לאו הבא מכלל עשה קאמר, האי לא איקרי לאו בשום מקום אלא עשה. ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם במקיים עניין העשה אלא במהפכו, דאילו היה בכור שעברה שנתו פסול, הייתי יכול לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה, לפני השם אלקיך תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת, ואי עביד ליה לאחר שעברה שנתו הוה קא עבר בלאו הבא מכלל עשה, וכענין בעולה לכהן גדול דדרשינן בתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה, אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא, דאי לא תימא הכין כל עשה שבתורה ישנן בלאו הבא מכלל עשה. אלא מחוורתא כדשנינן לדעת רש"י ז"ל.

הא דאמרינן: משכחת לה כגון דאקדשיה בתר חג המצות. לאו דוקא בתר, אלא הוא הדין בתוך חג המצות, דהא חצי רגל לאו ככולי רגל כדכתבינן לעיל (ראש השנה ה, ב ד"ה מהא).

אשה בעלה משמחה. פירש רש"י ז"ל: בבבל בבגדי צבעונים, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. והקשה עליו רבינו תם ז"ל דהני מילי בזמן שאין בית המקדש קיים, אבל בזמן שבית המקדש קיים קיימא לן דאין שמחה אלא בבשר, כדכתיב (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קט, א), ובפ"ק דחגיגה (ו, א) נמי אמרינן, אמתניתין דאיזהו קטן כל שאינו יכול (להביא שלמיו) [ולאחוז בידו של אביו] ולעלות מירושלים להר הבית. עד הכא מאן איתיתיה, ומשני עד הכא דהות אימיה [מחייבא] בשמחה איתיתיה. (כלומר) [אלמא] משמע דאשה זקוקה לעלות משום שלמי חגיגה. ומפרש רבנו תם ז"ל, בעלה משמחה שאין החיוב עליה אלא על בעלה, שהוא חייב להעלות[ה] כדי שישמח עמה, כדכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. והא דאמרינן בחגיגה (שם) דמחייבא בשמחה, משום שהיא נגררת אחר בעלה ולא משום חיוב עצמה.