רשב״א על ראש השנה ה:

נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו. וא"ת, היקישא למה לן נדבה בהדיא כתיבה, דכתיב (דברים כג, כד) כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה, ואמרינן לקמן (ראש השנה ו, א) נדבה כמשמעה. יש לומר דההוא באפרשיה ולא אקרביה דהכין מוקימנא לה לקמן (שם), והכא דאמר ולא אפרשיה, ובנדר כעין נדבה קאמר כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דהכין אוקימנא לה לקמן, ותרוויהו איצטריכי כדאמרינן לקמן, כך נראה לי.

עולות ושלמים. פירש רש"י ז"ל עולת ראיה ושלמי חגיגה שהן חובה עליו. וטעמא דמילתא דאי עולה ושלמים דעלמא שהן באין בנדר או בנדבה מכי תדור נדר נפקי, אי נמי מדכתיב דרוש ידרשנו דמשמע שהוא מחוייב בהן ונדרשין מעמו. ומכל מקום איכא למידק, דעולת ראיה ושלמי חגיגה זימנא קביעא להו דאילו עברה רגל ולא חג אינו חייב באחריותו, והילכך אי אקרביה אקרביה ואי לא אידחי ליה, כדאקשינן לעיל (ראש השנה ה, א) גבי פסח. ויש לומר דנפקא מינה לדאפרשיה ולא אקרביה דקא עבר עליה. ואכתי לא ניחא לי דהא מרבינן לה נמי מקרא דמוצא שפתיך, ואוקימנא לקמן (ראש השנה ו, א) חד דאמר ולא אפרשיה וחד דאפרשיה ולא אקרביה. ויש לומר דההוא בעולת נדבה ושלמי נדבה והא מכאשר נדרת דרשינן להו.

מהא דאמרינן: כגון שהומם בתוך הרגל וחללו על אחר ועבר כל הרגל. שמעינן דכוליה רגל בעינן, וחצי רגל בין בתחלתו בין בסופו אינו כרגל לעבור עליו, ואפילו לדידן דמדר' מאיר נשמע לרבנן. ומיהו לרבנן אם הקדישו בתוך חג המצות בחציו, לכשיגיע חג המצות אחר בחציו עבר עליו דחצאין מצטרפין, וכדמוכח בהדיא לקמן (ראש השנה ו, ב) מדתניא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים, ואהדריה בתר שנה בלא רגלים ולא משכחת לה, אלא אליבא דמאן דאמר כסדרן בעי להו, ואם איתא אף לת"ק דבעי שלשה רגלים ואפילו לר' אלעזר ב"ר שמעון דלא בעי אלא חג הסוכות משכחת לה, כגון דאקדשיה באמצע חג הסוכות דכי מטי חצי חג הסוכות שנה איכא רגלים ליכא.

מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פירוש: דכתיב (דברים יז, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. ואע"ג דפרשינן לעיל (ראש השנה ד, א) דההוא בדלא אפרשיה, מכל מקום אע"ג דקרא דביעור לא איצטריך אלא לדלא אפרשיה אפילו הכי אפרשיה לא נפיק מכלל, דקרא בכולהו קאמר אלא דלא איצטריך עיקריה אלא משום דלא אפרשיה.

סלקא דעתך אמינא הני מילי בכור דלאו בר הרצאה הוא. וקשיא לי והא בההוא קרא שאר קרבנות נמי כתיבי ביה, דכתיב (דברים יב, יז) וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך, אלמא כולהו איתקש למעשר דגן. ויש לומר דכיון דאשכחן אידך דרשא דבן עזאי (לקמן ראש השנה ו, א) דמרבה להו בהדיא ניחא ליה טפי לאקשויי מינה, דאי מיהא דאחריני הוה מצי לדחויי דדילמא לא איתקש אלא בכור דסמיך ליה. כך נראה לי.