רשב״א על נדה נה:

סד"א שעיר המשתלח יוכיח. פי' רב יהודה מדסקרתא רצה להכריח דאי אפשר שלא יכתב הוכיח דבעי למכתבזובו טמא טמא הוא דאי לאו הכין אי איפשר לטמאו במשא דאי מדינא דלאחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש הא תניא בבריתא שעיר המשתלח יוכיח. ואי משום דאחרים הוה אמינא למנינא בעלמא הוא דאתא. הא על כרחין לא מיסתיא דלא כתי' רחמנא זובו טמא.

אלמא קסבר מי האף כמעין הוא. כלומר דקסבר דמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כרוק ורב סבר דאינו חוזר ונבלע ואינו כרוק. וק"ל לרב דאמר דנגררין דרך הפה ומשום שאי איפשר בלא צחצוחי הרוק א"כ היכי מרבינן לה בבריתא מוכי ירוק אדרבא לא מרבויא אתי אלא היינו רוק עצמו. וי"ל דאה"נ אלא דאגב גררא דהנך הוא דנקטיה ולאשמועינן דטמא ואתא רב ופריש לה לבריתא דלאו מחמת עצמו מטמי' ליה ככוחו וניעו אלא מחמת תערובת הרוק שבו. ואינו מחוור דא"כ היאך אקשו בסמוך ורב ניחשוב נמי דמעת עינו דאף היא לדבריו יכול לגררה דרך הפה ומאי קושיא דהיינו רוק ואדרבה לא היה בדין למיחשב מי האף, ועוד דאמרינן לקמן גבי ט' משקי הזב ואלו מי האף לא קתני בשלמא לרב לא פסיקא ליה, ואם איתא אדרבה הוה ליה למימר בשלמא לרב הא תנא ליה רוקו אלא י"ל דהוצרך לרבות דאי לא הוה אמינא שאינו מטמא אלא רוקו הגמור אבל צחצוחי הרוק כלל כלל לא דהפרש יש בין גוף הדבר לצחצוחין וכדאמרינן זיבה גמורה סותרת ז', צחצוחי זיבה יום אחד כנ"ל.

וזאת לרבות מימי רגליו. ואע"פ דבר"פ יוצא דופן (מ, .) תניא א"ר יהודה זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין והכא אמרינן דזאת לרבויי איכא למימר דהכא מוא"ו דוזאת קא דריש דמוסיף על ענין טומאה שהוזכרה למעלה כלומר וזאת נמי תהיה טומאתו.