רשב״א על נדרים פד:

קסבר ספיקו אינו טובל. כלומר ודאי אינו טובל מדאורייתא, וכיון שכן ספיקו אינו טובל אפילו מדרבנן, וכיון דספיקו אינו טובל לית ביה טובת הנאה ושרי לאיתהנויי מיניה וכו'. ואם תאמר ומה ענין טובת הנאה אצל טובל [ואינו טובל – לפי השי"מ] דהא טובת הנאה מדכתיב ונתת נפקא לן בחולין [קלא, ב], תירצו בתוספות [ד"ה ספקו] בשם הר"מ בר שנאור ז"ל דכיון דדרשינן [סנהדרין פג, א] את אשר ירימו בעתידין לתרום, אזהרה לאוכל טבל, כל הנהו דטבילי אית בהו טובת הנאה, דירימו משמע כמו נתינה, ואף על גב דבמעשר עני גופיה כתיבה נתינה הא כתיב נמי והנחתו, אבל ירימו אלים לן דאיתקיש נתינתן. ומורי הרב ז"ל פירש לשון אחר, דכיון דכל המעשרות טבילי וזה אינו טובל, מדמינן ליה ללקט שכחה ופאה וסמכינן על קרא דכתיב [דברים יד, כח] והנחתו בשעריך, ולמאן דאמר טובל כשאר המעשרות מדמינן ליה לשאר המעשרות, ואזלינן בתר קרא דכתיב וגם נתתיו.

מתחלק בתוך הגרנות. פירש רבינו תם דבספרי רמו להו לקראי אהדדי, כתיב [דברים יד, כו] ונתת וכתיב [כח] והנחתו בשעריך, ומשני כיצד כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים כלומר בימות החמה שאדם מניח הפירות בבית הגרנות התם לית ביה טובת הנאה, אבל בימות הגשמים שאדם מכניסתן לבית כדי שלא יטנפו בגשמים בגרנות, התם כתיב ונתת ואז טובת הנאה לבעלים. ויש מפרשים בהפך דמקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחתו בשעריך כתיב כלומר שיוציאנו מן הבית ויניחנו בגרנות, כלומר דכל ימות הגשמים אינו צריך להוציאו אלא מחלקו בתוך ביתו, ואז יש לו בו טובת הנאה, אבל בימות החמה שאינו ירא שיטנפו מן הגשמים, מוציאו ומניחו בגורן והן באין ונוטלין.