רשב״א על מנחות נד:

כי פליגי כשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח, פי' ובשר העגל שנתפח אסיפא קאי שחזר לכמו שהיה, ל"ה: ר"ל דלא נפרש שנתפח שלא היה בו שיעור ונתפח אלא שהיה בו שיעור וצמק ונתפח שחזר לכמו שהיה, ובשר זקנה שנתמעך אמציעא קאי אע"ג שנתמעך כבר משיעור שיש בו עכשיו ומתחלה נמי היה בו כשיעור רב ור' חייא ור' יוחנן סברי כמו שהן עכשיו משערינן הואיל וכבר היה בהן שיעורא ומחייב מדאוריית' ולא אמרי' בשעה שצמקו נדחו מאיסורן ופטור מדאוריית' ור' שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאתו דאורייתא, ל"ה. ר"ל דפי' דלכמו שהן ר"ל בשיעור של עכשיו ודכולה מתני' מיירי שהיה בו שיעור מתחלה ונמעט השיעור בנתיים וחזר לשיעורו ומשערין לכמו שהן עכשיו וטמאין אלא דבהא פליגי לרב והנך דעמיה ר"ל טמאין מדאורייתא ולריש לקיש והנך דעמיה ר"ל טמאין מדרבנן: וקשיא דא"כ דבין בשר עגל ובשר זקנה מיירי דהוה ביה שיעור וצמק וחזר ותפח וחזר לשיעור אמאי נקט גבי עגל ותפח וגבי זקנה ונתמעך ומה לי בשר זקנה לא הוה ליה למנקט אלא בשר שהיה בו שיעור וצמק וחזר לשיעורו דבשלמא מעיקרא דבשר עגל דתפח הוי באחרונה ניחא אע"ג דנקט תפח ובזקנה נתמעך כי אורחייהו כדפי' רש"י אבל השתא קשיא: וי"ל דכל חד מתרץ לה לטעמי', למ"ד דטמאין מדרבנן ודסבר דיש דיחוי באיסורין נקט עגל לרבותא דאע"ג דדרכו של עגל לתפוח והוה לן למימר דכשצמק לא נדחה מפני שהוא רגיל לתפוח אפ"ה קרינן ליה דיחוי ולא מטמא אלא מדרבנן וגם בשר זקנה דאין דרכה לתפוח נמי טמא מדרבנן, ולמ"ד דאין דיחוי באיסורין וטמאין ר"ל מדאוריית' נקט בשר זקנה לרבותא אע"ג דאין דרכה לתפוח והוי דיחוי גמור ואפילו הכי דכשנפחה מטמא מדאורייתא דאין דיחוי באיסורין: ופי' בתוס' דמאי דקאמר דכשהוא מעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן הוא דאסור, ר"ל לריש לקיש אבל לרבי יוחנן הוי מן התורה, ונראה טעות לפי דהשתא קיימינן דבעינן שיהא שיעור בין בתחלה בין בסוף ואי הוה ביה שיעור מתחלה והשתא לית ביה קאמר הא לית ביה וטהור הואיל דהשתא לית ביה דליכא לטמא ליה גם בדרבנן הואיל דכשקבל טומאת אוכלין לית ביה כשיעור שהיה בו מתחלה אינו מועיל לטמאותו עכשיו שאין בו אבל כשאין בו מתחילה ועכשיו ישנו ראוי לטמאותו מדרבנן הואיל דבשעת קבלת טומאה יש בו שיעור אע"ג דבעינן מדאורייתא שהיה בו שיעור בתחלה ודלכ"ע לית ביה טומאה אלא מדרבנן גם לר' יוחנן אלא דלר' יוחנן כשחזר לשיעור מטמא מדאורייתא משום דאית ליה דאין דחוי באיסורין אבל כי לא הוה ביה מעיקרא לא מטמא מדאורייתא דאי ס"ד מ"ד מדאורייתא מטמא למה אצטריך לו לטמאות לחזר לשיעורו ראשון מטעם דאין דחוי באיסורין בלא הכי נמי לטמא אפי' לא היה בו שיעור מתחלה הואיל ועכשיו יש בו שיעור אלא ש"מ דליכא דמטמא ליה מדאורייתא אלא א"כ היה בו שיעור ולבסוף בשעת קבלת טומאה נמי יש בו שיעור אלא דלר' יוחנן הוי טמא מדאורייתא משום דאין דיחוי ולריש לקיש דרבנן דיש דיחוי דלא מטמא לריש לקיש אלא היכא דמתחלה היה בו שיעור ועכשיו בשעת קבלת טומאה עומד באותו שיעור שלא פסק ונדחה בנתיים אבל כשפסק וחזר אינו טמא אלא מדרבנן משום דאידחי ליה בהו איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן אית ביה כדפי' בתוס' משום דלא גרע מדמעיקרא לא הוי ביה והשתא אית ביה:

וגרוגרות יבשות במנין, פי' תורמין במנין עשרה תאנים על תשעים גרוגרות אבל במדה לא משום דהוי חסר לגבי מנין דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תשכח לכל עשרה גרוגרות דחולין חדא תאנה משום דכלי המחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק טפי מג' תאנים, ל"ה. ר"ל דיש לו להפריש לפי המנין דהיינו מתשעה גרוגרות תאנה אחת לפי דאזלינן בתר מעיקרא שהיו לחות מתשעה גרוגרות שהיו תאנים תאנה א' וא"כ לט' כלים שכל אחד מחזיק מאה גרוגרות היו לו להפריש מאה תאנים וכשיפריש מתשעה כלים שכל א' מחזיק מאה גרוגרות כלי אחד שמחזיק מאה גרוגרות מלא תאנים הרי לא יפריש כי אם חמשים תאנים על תשע מאות גרוגרות והרי הי"ל להפריש מאה הילכך מפריש לכל ט' גרוגרות תאנה אחת דהיינו לפי מנין: