רשב״א על מנחות נד.

וכן בטומאת פגול, דקיימא לן בפ' כיצד צולין (דף פה) דהם מטמאין הידים אפי' לא נגעה בהן טומאה משום חשדי כהונה וקאמר בשר עגל של פגול שלא היה בו כביצה ותפח ועמד על כביצה טמא מכאן ולהבא מדרבנן לטמא הידים דסד"א הואיל וטומאת פגול ונותר לטמא הידים אפי' כי איכא שיעורא מעיקרא מדרבנן הוא דכולי האי לא עביד רבנן דלימרו דכמו שהן עכשיו משתערין לטמא טומאת אוכלין בכביצה הואיל ולית בה שיעור' מעיקרא קמ"ל, ל"ה. (תפ"ך): וקשיא דלמאי אצטריך ליה למימר סד"א, אלא לישני ליה דבטומאה דרבנן מיירי ולא לחיובי כרת דאורייתא לבד: וי"ל דלהכי אצטריך משום דאיכא למימר דהא תינח אי מתני' חיוב פגול ונותר דכרת דאורייתא מיירי דאצטריך למתני נותר לאשמוע' מדאורייתא משערינן להו כמו שהן עכשיו ולגלויי דגם (כשאין טומאה) [בטומאה] מדאורייתא קאמר אלא לפי התירוץ אומר דלגבי טומאת פגול מיירי ומדרבנן היא דנשער נמי להן למאי אצטרי' למתני וכן בנותר ופגול הא סבר תנא דנימא מכאן ולהבא דמתרצינן ליה מדרבנן וכיון דלגבי טומאת אוכלין דכביצה אמרינן דמשערינן להבא מדרבנן נמי א"כ ממילא ידעינן דהוא הדין לכל שאר טומאות כגון טומאת ידים דפגול ונותר ולהכי קאמר דאצטריך למתני להו משום דכיון דידים דידהו הוו מדרבנן הוה ס"ד דלא עבדי רבנן בהו להחמיר גם בטומאה דרבנן וקמ"ל: