רשב״א על כתובות עט.

כותבת שטר פסים לאחר. פירוש שטר פיוסים. ונראה לי, דהכא לאו שטר פיוסין ממש קאמר, דאם כן מן הדין ודאי לכולי עלמא לא קננהו לוקח (לעיל כתובות יט, א), אלא שטר שאין לו קיום כשטר פסים קאמר, ושטר שהוא כדינו כפסים קאמר, דכל שהיא נותנת ועמדה מיד ונשאת אינו שטר קיים אלא בטל כן נראה לי. ואף על פי שרבנו תם ז"ל פירש פסים ממש שהתנתה עמו כן, לא נראה לי כלל.

וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה. פירש רש"י ז"ל: מהיום תהא מתנה כשארצה. לפי מה שכתבתי בפרק האומר בקדושין (סג, א) גבי הרי את מקודשת על מנת שירצה אבא, דירצה משמע שיאמר אין, הכא נמי לא הויא מתנה עד שתאמר בפירוש לבסוף רוצה אני. וכן כתב כאן הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מהל' אישות הל' ט), וז"ל: נתנה מקצת נכסיה או כולן קודם נשואיה וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה, אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה, ואם מתה אינו יורשה, עד כאן. ואפילו יש בהן מטלטלין ובשעה שתרצה אינן נתונין ברשותו של מקבל אלא שעומדים ברשות הרבים קנה, כדמוכח בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) דאמרינן התם נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, אלמא אף על פי שהפרה נתונה ברשות הגנב או שאכלה קנה, שנתגלה לבסוף דמשעת משיכה קנה, ובמשיכה זו הוא קונה אותה עכשיו. אבל לפי דברי רבנו חננאל ז"ל נראה שהוא קנה אותה אלא אם כן תחזור ותמחה, וזה לשונו: הקניתי לו נכסים הללו מהיום ועד שארצה ולא אחזור בי אבל כשארצה ואחזור בי תהא מתנה זו בטלה.

טעמא דכתבה ליה הכי, הא לא כתבה ליה הכי קננהי לוקח, אמר ר' זירא לא קשיא הא בכלם הא במקצתם. בכל אף על פי שלא כתבה ליה הכי לא קננהי לוקח, במקצתם אי לא כתב ליה הכי קנה לוקח. ואפשר דר"ג דפליג עליה סבר דאפילו במקצתם לא קנה לוקח, דכיון דמיד עמדה ונשאת אפילו במקצת נכסיה, אומדן הדעת הוא דלאו על דעת שיזכה בהן נתנה אותן לו. כך מצאתי לרב מורי ר"ש נ"ר (חי' ר' וידל קרשקש).

מדמקשינן ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל. משמע דיכולה היא לחזור בה אפילו בעומדת תחת בעלה, דאי לא, היכי אקשינן ליקנינהו בעל, והא כל שעומדת תחתיו מתנתה קיימת וקנה לוקח. ומדמשנינן עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל, דקדק רבנו תם ז"ל, דדוקא מברחת, דסגי לה בהכי, אמרינן דלא קנה לוקח, שלא היתה מתנה זו אלא כדי להבריחן מדעת הבעל, הא במבריח נכסיו מחמת שהוא רוצה ללוות, או שרוצה לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו להן, קנה לוקח, שהרי אי אפשר שלא יקנה לוקח ולא ישתעבדו לבעלי חוב של נותן, וכדאמרינן אי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל, וכיון שכן קנה לוקח, דהא מחזר הוא להפסידן מן המלוה, ואי אפשר להפסידן מהן אלא בגומר ונותן. ובשם הרא"ם ז"ל: דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנת עלמין, אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי. ויש לדקדק לפי דבריו עכשיו שהכל כותבין כן, אם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתובו וכך אמרה לנו בפירוש, כדרך שעושין בתנאי נאמנות ועל הנאמנות בפירוש, ואני למד מדברי מורי הרב ז"ל שכתב במסכת בבא בתרא (מ, ב) גבי כתבוה בשוקא דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו זה אינו צריך לומר בפירוש כן, דאילו רצה לכסותה היה מצוה שלא לכתב בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן, שהרי הוא יודע שכך הן כותבים וכאלו צוום בפירוש כתבוה בשוקא הוא, ואפשר לדון כאן כן. ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדיינין, שאי אפשר לומר באשה שתדע נוסח השטרות שכותבי שטרות מורגלים לכתוב, ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש לא קנה. ואם רואים שידעה ולא מחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש אפשר לומר שתהא מתנתה קיימת. ולענין נכסים שאינן ידועים קיימא לן כר' שמעון מדשקלי אמוראי אליבא דידיה אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין, ועוד מדאמר אביי (לקמן כתובות עט, א) במברחת עשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון. וקיימא לן נמי כר' יוחנן דאמר, אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ואף על גב דאיכא נסחאי דגרסי ר' ינאי אומר ידועין מקרקעי, ור' ינאי רביה דר' יוחנן הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום רבו, אפילו הכי קיימא לן בהא כר' יוחנן משום דתניא כותיה. כתב הרמב"ן נ"ר, הא דאמר אביי עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל ואליבא דר' שמעון. תמיהא לי, אטו נכסים שאינן ידועין לבעל לר' שמעון אם לא מכרה ומתה מי לא ירית בהו בעל, ומי לא אכיל פירות בחייה, ואמאי לא קני להו בעל. וניחא ליה, דכיון דאיהי שתקה, כל שעתא ושעתא מחלה ליה גבי לוקח והויא ליה כמוכרת ונותנת עד שעה שתרצה היא, ואם מתה דלוקח הוי, דלאברחינהו מבעל עבדא ולא בעיא דליקנינהו בעל וברשותה היא, עד כאן. וזה כפי הלשון הב' שכתבתי במהיום ולכשארצה. אבל לפי הלשון הראשון אינו, דהא לא קני לוקח עד שתחזור ותאמר לו רוצה אני.וכבר כתבתי שכן כתב הרמב"ם (פכ"ב מהלכות אישות ה"ט) מפורש, שאין בעל יורשן אף על פי שלא קנה לוקח, והוה ליה כמי שהורישתן לבניה דירושתה ומתנתה בהן קיימין. ולדידי קשיא לי אשמעתין, אמאי קא דחיק למימר עשאום כנכסים שאינן ידועין ואליבא דר' שמעון, לוקמה בטעמא רויחא וככולי עלמא, דהרי הן כנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה ומכרה ונתנה, דקיים לכולי עלמא. ואם תאמר דהכא לא קננהו לוקח, וכיון דלא קננהו לוקח אין זה אלא כנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת שהבעל זוכה בהן, אם כן אפילו לר' שמעון נמי בנכסים שאינן ידועים לא תמכור, דאלמא זכות יש לו לבעל בהן כל שלא מכרה או נתנה. על כן נראה לי דהכא אף על פי שלא קננהו לוקח אפילו הכי לא קננהו בעל, דלא תקנו לו נכסים שלא ידע בהן בשעת כניסה כי היכי דלא תקינו ליה נכסים שאינן ידועים אצלו, ואליבא דר' שמעון. ואף על גב דנפלו לה תחתיו דבעל והיה בדין שיזכה בהן בעל כמו שהוא זוכה בידועין דזו אשתו וזו אשתו, אלא שהקלו בדבר דכל שלא ידע בהן לא הקנו לו אם קמה ומכרה או נתנה, הכא נמי דכוותה, הקלו בנכסים שהבריחה היא קודם שתכנס לו, שלא יזכה בהן בעל כלל, דאף על גב דלא קננהו לוקח, ואם מתה היא בחייו לא ירשנה הבעל, ואף על פי דירושה דאורייתא, דעל דעת כן נתנה בשעת מתנה שאם תמות היא בחיי הבעל שיזכה בהן לוקח וכענין שכיב מרע. ובהא מתרצא לי ההיא קושיא דלעיל דאקשי הרמב"ן נ"ר, וכן נראה לי מדברי רבנו תם ז"ל שכתבתי למעלה (ד"ה מדמקשינן).

הא דאמרינן: אבא זרדתא ופירא דכוורי. פירש רש"י ז"ל: אם נפלו לה בירושה יער של עוזרדין שאינן עומדין אלא לקציצה, ואין גזען מחליף, אמרי לה פירא, כלומר קציצת העצים והדגים שבחפירה הוא פיריין ובעל אוכל אותו כדרך שהוא אוכל פירות האילן שנפלו לה בירושה, ואמרי לה קרנא, שכולן קרן הואיל והן כלין וילקח בכולן קרקע והוא אוכל פירות. וגריס רש"י: כללא דמלתא, גזעו מחליף, פירא, אין גזעו מחליף, קרנא. כלומר אלו שאין גזען מחליף וכלין אינן כפירא דבעל אוכל אותן, אלא קרנא. ואינו מחוור, דכיון דאמרינן לה בתר דאמרינן פשיטא ארעא ובתי ארעא, משמע דהא מענין שלמעלה הוא, כלומר בהא פשיטא לי דלכולי עלמא הכי דינא, אבל בהא פליגי אי זבני הני בכספים שנפלו לה או לא. ורש"י ז"ל פשיטא גריס בהא דלעיל. ועוד דקשיא לי, דאם כן פליגא האי כללא אדרבנן, דתניא לקמן (כתובות עט ע"ב) מחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן, וחכמים אומרים פירות, אף על פי שהצריף אין גזעו מחליף, אלא אם תאמר דאתיא כמאן דאמר הכא פירא. והגירסא הנכונה כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא, אין גזעו מחליף פירא. והכי גריס רבנו חננאל ז"ל, ופירש אבא זרדתא, ערבי נחל זקנים וגזען מחליף הן, ופירא דכוורי נמי כמי שגזען מחליף הן שפרים ורבין, ואיפשטא ארעא ובתי קאי, כלומר היכא דלא אשכחן למזבן אלא אלו מאי, אמרי לה לא ליזבין, דאינן אלא כפירא שאין לו ליקח משום דמגוף הקרן שקנה הוא לוקח ואוכל, ואינו כקרקע שאינו אוכל מגופו אלא מפירותיו, ואמרי לה קרנא, אינו כפירות אלא כקרן, שאף על פי שקוצץ מן העצים וצד מן הדגים בעצמן שקנה, הרי היער צומח עצים והדגים פרים ורבים וחוזרים אחרים תחת אותן שלקח, כללא דמלתא, גזעו מחליף, קרנא, ולוקחין אותו בכספים של נכסי מלוג, אין גזעו מחליף אין לוקחין אותו בכסף נכסי מלוג, דכפירות הוא שכלה והולך. והילכך כל מקום שאמרו ילקח בהן קרקע אין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף. והשתא לא קשיא מחפורת של צריף, דהתם כמי שנפלה לה מחפורת של צריף, דאף על פי שאין גזעו מחליף אוכל הוא והולך כדרך שהיו הבעלים אוכלים. וכן בגלימא דרב נחמן שהוא משתמש בה כדרך שהיו הבעלים משתמשים, כיון שאין קרנן כלה לגמרי, דבמחפורת של צריף איכא קרקע, ובגלימא איכא שחקין דמשתיירין ממנה.