רשב״א על עירובין ה.

קורה משום מחיצה וחודו החיצון סותם. והראב"ד ז"ל פירש משום מחיצה משום פתח.

א"ל אביי סוף מבוי הכי נמי וכו'. קשיא לי למאי דסליק אדעתין דהא דרב אמי ורב אסי משום דאורך מבוי בארבעה והוה ליה אותו פס ד' כמבוי בפני עצמו וכאלו כלה בסוף אותו פס, א"כ הוה ליה (ארכו יתר על רחבו) [רחבו יתר על ארכו], דמסתמא בכל מבוי קאמרינן ואפילו כשרחבו יותר מארבעה, ואנן הא קיימא לן דאין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא בשארכו יותר על רחבו. וליתא, דלכ"ע כל שנשאר במקום קורה כשיעור מבוי רואין את המבוי כולו כאחד והפרצה כפתח שבמבוי, ואין הפרש בין שנשאר פס ארבעה ובין שנשארו ד' אמות או יותר, ומשום הכי קא סלקא דעתך דרב יוסף כרב אמי וכרב אסי, דאלו לא נשאר כשיעור מבוי אין זה קורת מבוי. ודחה אביי דשאני התם דסוף מבוי וכו'.

ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית. פירש רש"י ז"ל: דפתח שלשה במשך וטפח באמצעית. ואינו, דבכי הא אין אלכסונו אפילו שלשה טפחים ושני חומשין. אלא צריך הוא לפתוח בכותל במשך שלשה טפחים וכמחצה ובדופן האמצעי קרוב לשני טפחים.

ארבע אמות נדון משום מבוי. ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה, ולכאורה הוה משמע דכל דמשיך טפי עדיף, אפילו הכי כיון דלית ליה היכירא דנעשה משום לחי מגרע גרע דהיכר לחי בעינן.

ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות. ותמיהא לי דמכל מקום נידון משום מבוי קאמר, ואי משך מבוי בארבעה מאי קאמר, הוה ליה למימר ארבע אמות אינו נידון משום לחי או נידון משום כותל. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב יוסף מודה דסתם מבואות אין אדם עושה אותם על הרוב בפחות מארבע אמות, אלא שהוא חולק לענין הדין דאפילו בן ארבעה דינו כמבוי, ולחי משום היכר הוא והלכך עד ארבע אמות נראה להן לבריות עדיין בלחי, אבל יותר מארבע אמות הרי הוא להם כמבוי ואין כאן היכר לחי להם, והלכך אינו נדון משום לחי.

למהוי מבוי בארבעה טפחים נמי הוי מבוי. ואיכא למידק דהא רב יוסף גופיה הוא דאמר לקמן (עירובין י, א) גבי ההיא דרב הונא דאמר לחי המושך עם דופנו של מבוי עד ארבע אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, ד' אמות נדון משום מבוי, ש"מ תלת ש"מ משך מבוי בארבע אמות. וי"ל דהתם לטעמיה דרב הונא קאמר, אי נמי לאפוקי מתורת לחי קאמר כדהכא. ולפי מה שכתבתי אני (לעיל ד"ה ורב יוסף) דסתם מבואות של ד' אמות, י"ל דנפקא מינה למקח וממכר. ועוד צריכא עיון.