רשב"א על בבא קמא פח.

יחצא עבד שאין לו אחוה. יש מפרשים שאין לו אחוה שאין יוצאי יריכו קרוים אחים שאינן אלא דומין לבהמה (יבמות סב, א) מה שאין כן בגר.

זוממי עבד לא יהרוגו. והוא הדין לעבד שלא יהרג דהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה. ולא היה אפשר להקשות לרבי יהודה אלא מאחוה דכתיב גבי עדים זוממין, דאילו מצדקה דכתיב ביה (דברים ט״ו:ז׳) אחיך האביון לא קשיא ליה דדלמא סבר ליה כמאן דאמר בגיטין (יב, א) שאין ישראל מצווין לזון את עבדים, וכן באונאה דכתיב (ויקרא כב) לא תונו איש את אחיו וכן ברבית ושמיטה מכל הני לא קשיא לרבי יהודה דהא אין קנין לעבד בלא רבו.

יהא עבד כשר לעדות. ואיכא למידק, הא ילפינן בכמה דוכתי (חגיגה ב, א) דעבד כאשה מגזירה שוה דלה לה, תירצו התוספות דכי גמרינן לה לה מאשה הני מילי להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת בהן אבל להוציא מכלל האיש ולפוסלו לעדות כאשה בזה לא נלמד דעדות כשרה באנשים ובאנשים תליא כדכתיב (דברים י״ט:י״ז) ועמדו שני האנשים ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל, א) ועמדו שני האנשים אלו העדים ועבד נמי איש הוא ואח הוא במצות מה שאין כן באינו יהודי שאף על פי שהוא איש אינו אח במצות.

שכן אינה במילה. ואף על גב דלא שייכא בה אפילו הכי פירכא הוא. ויש מפרשים דאינה מצווה למול את בנה (קידושין כט, א). ואינה מחוור, דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח.

אלא אתי מגזלן ומחדא מהנך. והצד השוה שבהן שאינו בכל המצות ואף על פי שאין זה צד השוה שגזלן חשיב הוא בכל המצות אלא שפורק עול בגזל. ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות שהרי פסול [לדין _ ש"מ] אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות.

ועבד נפקא ליה מקל וחומר. והוא הדין דנפיק מקרא אלא לרווחא דמלתא קאמר דאפילו לא נפיק לן מקרא ניק מקל וחומר מהא דגזלן.