רשב"א על בבא קמא פג:

וסמיך ליה [ואיש] כי יתן מום בעמיתו. אית דגרסי הכי ומסמוכין קא דריש ולא מגזירה שוה. ואם תאמר אם כן מאי קפריך האי לאו מכה הוא דאנן לאו מכה מכה דרשינן דהיינו גזירה שוה אלא מדסמיך ליה כי יתן מום בעמיתו. י"ל דאלישנא דברייתא דתני מכה אדם ומכה בהמה קא מהדר. ומכל מקום לא ניחא, דהא אמרינן הכי קא קשיא ליה לתנא מאי חזית דילפת ממכה בהמה ניליף ממכה אדם, ואי סמוכין קא דרשינן מאי קושיא האי סמוך והאי לא סמוך, אלא לא גרסינן וסמיך ליה אלא גזירה שוה דרשינן והכי גרסינן אלא מהכא ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש ואיש כי יתן מום בעמיתו, כלומר ודרשינן הכאה הכאה וכדמסיק (ואמר) [הכאה] הכא קאמרינן.

יש ספרים דגרסי: והא כתיב [איש] כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון. ואם תאמר אם כן תרי קראי בממון למה. תירץ הראב"ד ז"ל דאשמועינן שני ניזקין כדאשמועינן בבהמה דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב מכה בהמה ישלמנה, חד למכה נפש בהמה שממיתה וחד למזיק אותה ואינו ממיתה, וכנגדן באדם כתיב תרי לתשלומין, מאיש כי יכה כל נפש אדם לראשי אברים שאינן חוזרין שהוא כמכה נפש, וחד לנזקין בעלמא. ומכל מקום תימה, איך אפשר לומר דההוא בממון והא ההוא בקטלא ממש כתיב ולהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כדאיפלגו בה רבי יהודה בן בתירא ורבנן בסנהדרין (עח, א) ומייתי לה לעיל בפרק קמא (בבא קמא י, ב) אלא לא גרסינן ליה כלל.