רשב"א על בבא קמא פא:

והא דידן טל נמי קשה ליה. הלוך בני אדם. ור"ח ז"ל כתב דיש מפרשים שאפילו הליכת הטלאים קשה להם.

יתידות הדרכים. פירש רש"י ז"ל בימות החמה הטיט וכו' ונעשה כיתידות מפני פסיעת אדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשה כשחיתות. ור"ח ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים, ודומה לו בסדר טהרות במסכת מקואות בפרק אלו חולצין (פ"ט, מ"ו) טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון גץ יוני זה יתידות הדרכים, ואלו שהלכו עליהן אין טובלין, ואמרו עלה בתוספתא (שם פ"ו ה"א) אלו הן יתדות הדרכים אלו שמחהלכין עליהן בימות הגשמים והן מתערבין [מתעכבין _ ש"מ] על הבגדים, והן כמין גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתידות וכשהדרכים כן יש לעוברים ושבים להסתלק בצידי דרכים שהן קצה שדות הסמוכות לדרך.

מפסג ועולה מפסג ויורד. פירש הר"א אב"ד ז"ל ואף על גב דאמרינן (לעיל בבא קמא ס, ב) אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, הני מילי בחנם שלא ליתן לו הדמים, אבל על מנת שיתן לו הדמים אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמיהן שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ (ואלו) ואילו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע בלא תקנה נמי הדין כן שמציל עצמו ונותן דמים. ועוד, שכל אותן שנתן דמים בהדיא תני לה קוצץ סוכו של חבירו להציל נחילו שלו ונותן לו דמי סוכו (ונותן) [ונוטל] דמי עציו מתוך פשתנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו, ואילו היה נותן דמים אף במפסג היה להם לומר ונותן דמי נזקו לבעלים.

ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ודוקא בשעקל בית הבד כרוך עליה שהבעלים יכולין להדק ולהציל הא לאו הכי אם הציל בעל היין לעצמו הציל דכל שהולך לאבוד הפקר הוא, וכן אמרו בפרק הגוזל בתרא (לקמן בבא קמא קטו, ב). ואיכא למידק, אמאי נוטל דמי יינו והא אין לו אלא שכרו שהרי שנינו בפרק הגוזל (שם, א) זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו, והכא לאו בהתנה קאמר דאם כן לא הוצרכו לתקנות יהושע. וי"ל דהא יחידאי הוא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה תני לה. עוד י"ל דהכא כששכרו בעל הדבש לשפוך יינו של חבירו להציל את הדבש שלא מדעת חבירו ונותן לו דמי יינו דומיא דקוצץ את סוכו להציל נחילו שלו שלא מדעת בעל הסוכה.