רשב"א על בבא קמא סד:

אי הכי שה למה לי. הוא הדין דהוי ליה למימר שה וגנבה למה לי דהשתא תרווייהו מייתרי אלא דכי מיפרך אפילו מיתור חד לא מעייל נפשיה לאקשויי טפי.

אלא האי ריבה ומיעט הוא. כלומר ולא דרשינן בכללא ופרטי. וקשיא לי אי דרשינן בכללי ופרטי מאי הוי ונראה לי דאתא תנא דבי חזקיה ללמוד דרך היקשות אלו שאי אפשר לפרשים בכללי ופרטי אלא בריבה ומיעט וריבה.

הא דאמרינן: אימא גנב עצמו בשבועה. למאן דאמר חד בגנב עצמו וחד בטוען טענת גנב קאמר משום דבהא כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים דדרשינן ונקרב לשבועה וכיון דתרווייהו מההוא פרשתא נפקי אימא דתרווייהו דווקא בשבועה [דאי, ש"מ] למאן דאמר גנב עצמו לא כתיב באותה פרשה אלא משנים ישלם מאי קאמר אימא בשבועה ואמאי דמנא תיתי אי מטוען טענת גנב לא אתא דאיכא למפרך מה לטוען טענת גנב דבהיתרא אתי לידיה. אלא דאיכא למידק למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב מאי קאמר לא ליכתב רחמנא שנים ישלם בגנב עצמו ותיתי בקל וחומר מטוען טענת גנב והלא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב לא משנים ישלם נפיק ולא לקל וחומר אצטריך דבהדיא כתיב. ונראה לי דהכי קאמר אמרת לא כך היה דלכולי עלמא שנים ישלם לא בא אלא לחייב גנב עצמו בלא שבועה דלא יאמר שנים ישלם ותיתי גנב עצמו מקל וחומר אפילו למאן דאמר דתרווייהו בטוען טענת גנב א"ו לא אצטריך אלא לחייבו גנב בלא שבועה וכיון שכן כל שכן למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דלא אצטריך שנים ישלם דגנב בהדיא כתיב אלא לחייב את הגנב אפילו בלא שבועה וכי קאמרינן לדידיה שנשנית אותה פרשה משום דבר שנתחדש בה היינו בשביל המצא תמצא בדיינין ושנים ישלם בלא שבועה. כך נראה לי.