רשב"א על בבא קמא נא:

חזינן אי בהבלא מית אי בחבטה מית. משמע דס"ל כשמואל אבל ללישנא בתרא מסתברא דלא מוכחא כמאן דהא דקאמר ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא לאו מיעט לגמרי להוציאו מהבל מיתה קאמר אלא לומר לא אהנו מעשיו כלום דאדרבה כל שהרחיב מיעט קצת בהבל וה"ה אם לא מיעט ולא ריבה ומ"מ דלכאורה משמע טפי דמיעט לגמרי דממיתה קאמר ואפילו האי לישנא בתרא אתי כשמואל דהא מחייב בשנפל מההיא גיסא וקירב היזקו למיתה כנ"ל.

הא פלוגתא דרבה ורב יוסף דאית להו בבור: שיהא רחבה יותר על עומקה או שיהא עומקה יותר על רחבה. לא דייקא לא כרב ולא כשמואל דאיכא לאוקמה במלא ספוגין דליכא אלא משום הבלא אע"פ שראיתי לא' מגדולי המפרשים שאמר דדייקא כרב וכן כולה שמעתא לא דייקא כרב דכלהו איכא לפרושי במלא ספוגין.

משימסור דליו. פרש"י ז"ל דליו כסויו ונראה שהזקיקו לפרש כן דאי נטלא לדלות בו קאמר כי מסר לו נטלא מאי אהני אדרבה כעין שלוחו הוא לדלות מן המים אבל ר"ח ז"ל פירש דליו נטלא וכאלו נסתלק הוא ממנו והעמיד הוא ברשותו והוברר הדבר משמסר לו הדלי שהבור עומד ברשותו ומשל עצמו הוא דולה.

הא דתנן: השותפין שנדרו הנאה זה מזה. אסקוה בנדרים במקומה בפרק השותפין בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בשיש בה דין חלוקה אפילו ר' אליעזר מודה דאסור להו ליכנס ואיפסיקא התם הלכתא כר' אליעזר והתימא מן ר"ח זכרונו לברכה שפסק כאן כרבנן והא דאיפלגו ביש ברירה ואין ברירה כבר כתבתיה שם בפרק השותפין בסייעתא דשמיא.