רשב"א על בבא קמא כד.

אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים. תמיהה לי אמאי לא אהדר להו והרי זב דאפילו קירב ראיותיו טמא דהא משמע דמאי דמהדר להו לא אהדר להו אלא לפרוקי מאי דאקשו עלה מזבה בלחוד וטפי הוה עדיף ליה למימר זב יוכיח וי"ל דהיא גופא קא מהדר להו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים אלמא לאו בטעמא תליא אלא גזירת הכתוב היא ולפיכך אין ללמוד לא מזב ולא מזבה לשור דחייב' התורה משום דטבעי' להזיק וצריך שמירה כנ"ל.

קאי בראיות ממעט ראיות קאי בראיות ממעט ימים. בתמיהא, ואיכא למידק אדרבה נימא קאי בזב ממעט מילי דזב קאי בזב ממעט מילי דזבה דה"נ דרשינן בפ"ק דחולין וזאת אשר ללוים שנים פוסלין בלוים ואין מומין פוסלין בלוים דכתיב וזאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים וי"ל דהתם נמי דרשינן וזאת ללוים ולא זאת לכהנים ולומר שאין שנים פוסלין בכהנים אלא דדרשינן ליה מדכתיב ללוים דמשמע ולא לכהנים ולפיכך ההוא וזאת דרשינן למעוטי מילי דלוים.

אמר ליה אנא כרב יוסף סבירא לי. ואם תאמר כיון דכולה מתניתין כר' יוסי למה ליה למימר הלכה כפלוני והלכה כפלוני לימא הלכה כר' יוסי י"ל דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין.

כל שהתינוקות ממשמשין בו. כלומר בין קרניו והכא תנא בתוספתא תם שיהיו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו.

הא דאמרינן: נפקא מינה דאתי שלשה כתי עדים ביומא חדא. לאו דוקא אלא אפילו כת אחת אלא משום דבעי לאתויי עלה ברייתא דשנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית דאיצטריכא נקט נמי בהא שלשה כתי עדים.

הרי כאן שלשה כתי עדיות. ולומר שאם נמצא באחת מן הכתות קרוב או פסול אין כל העדות בטלה וכן נמי לענין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם כענין ששנינו בפרק חזקת הבתים לענין חזקה.