רשב"א על בבא קמא יח:

היכי דלא מיפרך ק"ו אית ליה דיו. וא"ת אימא איפכא ק"ו לענין עליה ודיו לחצי נזק וי"ל דהכי עדיף טפי דכי אמרינן דיו לענין מגופו לא משנינן חצי נזק מכמות שהי' אלא שאנו מוסיפים עליו עוד חצי נזק אחר אבל אי אמרת דיו לשלם מן העליה חצי נזק הראשון ולשנותו לעליה ולהוציאו מדין גופו נמצאת נעקר חצי נזק לגמרי שהוציאתו מתשלומי גופו והעמידתו על תשלומי עליה ובכל צד שאנו יכולין להעמיד הדיו יש לנו להעמידו לקיימו.

אלא הא דבעיא רבא יש העדאה לצרורות וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דהא רבא לא ידע להאי ברייתא דאי ידע לה לא הוה מספקא ליה בעיא קמייתא דהא מהכא שמעינן לה דמגופא משלם, וי"ל דה"ק אי איתא להאי אוקמת' אפילו בעיא דאי יש העדאה בצרורות או אין העדאה איכא למיפשט מיהא ואי הוה שמיע' ליה ברייתא לרב' תרוייהו לא הוה פשיט מינה לא הא ולא הא.

הא דבעי רבא יש העדאה או אין העדאה בין בכדרכה בין ע"י שינוי בעי לה ותדע לך מדקא מסיק או דלמא תולדה דרגל היא משמע דבלא שינוי בעי לה דהא תולדות של רגל כאורחייהו הן וכן נמי מדמייתי לה ת"ש מהידוס והידוס כי אורחיה נסיב לה לעיל ובתר הכי מייתי ת"ש מבהמה שהטילה גללים וכי מוקי לה בחדא זמנא אקשינן והא משונה וכן נמי באידך דמייתי מדתני רמי בר יחזקאל ודחי לה בחדא זמנא אקשינן והא משונה ומשמע דאי הוו מוקמי לה בתלתא זמנא לא הוה קשיא מידי דאלמא בעיא דרבא בשנוי היא ולפיכך משמע דבין בהכין ובין בהכין בעי לה.

הא דאמרינן: דדחיק ליה עלמא. פרש"י ז"ל שהיתה משלשת ור"ח ז"ל פירש שהי' המקום דחוק וניתזו הגללים לתוך העיסה (כגון) [כעין] דבעינן למימר לקמן (בבא קמא יט, א) היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה ואינו שינוי.

ואמר רב יוסף אמרי בי רב וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי. וא"ת וכי אמרה ביה רב דהיינו רב הונא או רב המנונא היכי פליגי אברייתא וי"ל דאמרי בי רב משמיה דרב אמרי לה ורב תנא הוא ופליג.