רשב״א על בבא בתרא ח:

ולשנותן לכל מה שירצו. כתב הרא"ם ז"ל, דדוקא לצרכי עניים, כגון כסות ומדור וכיוצא בו, אבל לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים לא, דכל שנגבה לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו, כדתנן במסכת שקלים (פ"ב, מ"ה) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבועיים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו, והילכך המשנה אותן לדברים אחרים הרי זה גוזל את העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא, כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עביד ומתנה איהו נמי עביד חד ומתני, דאלמא תנאי בעי, ואמאי והא רבה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי, אלא לאו שמע מינה דאין להן רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים, והא דקתני רשאין לשנותן לכל מה שירצו, לאו דוקא, אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים, ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אדם של אותה העיר, כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד, שאם פסקו אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה כלל ממה שפסקוה הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין (ו', ב) ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, הני מילי צורכי בית הכנסת, שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא. והא דקא אמרינן מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא, כיון דשמעה להא דתניא ורשאין לבני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב, יפרש הוא ז"ל שלא נלקחו אותן ציפי מקופת הצדקה אלא לצורך בית הכנסת, ועכשיו העמידום בבית המדרש, ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת, והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך מצוה לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחר לישיבת בית המדרש, ויש גורסין בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא, וכן הוא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל מההיא דתרי כיסי, דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי אין שנויו אלא מעניים לעניים, והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם, ואפילו הכי אין משנין מאלו לאלו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ, דדוקא בני העיר, אבל הגבאין מדעת עצמן כלל כלל לא, אלא אם כן התנו. ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לו לרב ז"ל ממנה לבני העיר, דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולין לשנות לכל מה שירצו, לא היא, דאלו כח בני העיר יפה לשנות לכל מה שירצו, על כרחין טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הן מקדישין ונותנין ולכשירצו ישנו, אם כן אף הגבאין כן משנין מעניים לעניים. מיהא דאף אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאין לדעת הגבאין הן נותנין לפרנס את העניים לדעתם, בין בני העיר בין עניי עולם, אלא מדלא משנין הגבאין מדעת עצמן מעניי מתא לעניי עולם, שמע מינה דלא אמרינן לדעתם נתנו לשנותן מאלו לאלו, ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי עניים לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים כלל לא. ומיהו לדידי קשיא לי, דהיאך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום, וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור ולשנות לכל מה שירצו, ומתניתין היא במגילה פרק בני העיר (מגילה כ"ה, ב) שמוכרין בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים, ומוכרין תבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים. ומורי רב ז"ל הקשה עליו גם כן, דאי בציפי דבי כנשתא שניקחו לצורך בית הכנסת קאמר, וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושין קופה תמחוי, ואם כן כי היכי דלברייתא לא משנין אלא לדבר מצוה אף לציפי דבי כנשתא נמי לא משנין אלא לדבר מצוה בלבד דוקא, והא ליתא, דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין, ואפילו התנדבו אותן היחידים כל שנשתקע שם בעליהן מהן, וכדאיתא בפרק קמא דערכין. ומה שהביא הרב ז"ל ראיה ממתניתין דשקלים, תירץ מורי הרב ז"ל, דההיא דוקא מדעת הגבאין, ושלא הסכימו בני העיר עליו לשנותו, אבל כשהסכימו לכך בני העיר או הפרנסין הממונים על הצבור משנין ואין ממחין בידם, וכדגרסינן עלה בהדיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין, ולדידי קשה לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשין, ואף על פי שגבו אותן לצורך תכריכי המת וקבורתו והותירו נותנין המותר ליורשין ואפילו הן עשירים, אלמא כבר זכה בהן לצרכו ושל מת הוא להורישו לבניו, ואם כן היאך ישנו אותן לדברים אחרים ואפילו הפרנסין, והרי הן גוזלין את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאין גובין על דעת הפרנסין הן גובין ומי שנותן על דעתן הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעת גבויים, וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי הוא דאתי מאי דבעינא עבידנא ביה, ורש"י ז"ל כן פירש דאותן ציפי ממעות הקופה לקחום, משמע דלכל דבר יכולין לשנות ואף על פי שאין בו צורך באותן ציפי ממעות עניים. והרמב"ן ז"ל פירש, דלשנותן לאו לשנותן לגמרי קאמר, אלא ללוותם לצרכיהם קאמר. ואחר מיכן ישלמו, דלפשיעה לא חיישינן, שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד, שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה שבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנות, כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו', א) דאמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה, משבאת לידי גבאי אסור לשנותה, ופירוש לשנותה ללוותה, כדמוכח מההיא שמעתא דערכין. וקשיא לי קצת, דהא אף בצבור חוששין לפשיעה, כדאמרינן לעיל (בבא בתרא ג', ב) לא ליסתור איניש בי כנשתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, וקא מפרש התם משום דחיישינן לפשיעותא. ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל לפשיעותא לא חיישינן, לא היא, דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא, מדבעא מיניה רבינא מרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי, אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מלתא דמצוה ויהבי להו, רמו לבני הדירו הודרי נסירי כשורי מאי, דילמא מתרמי פדיון שבויים, וכל הני ודאי משום חשש פשיעה הוא, דאי משום צלויי כי רמו ליבני ונסירי כשורי מאי הוי, הא ליכא דוכתא לצלויי. וניחא לי, דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי היא וצבור צריכי לה תדיר ולפיכך חיישינן בה אפילו לפשיעה דרבים, ועוד דליכא תובעין, אבל מעות צדקה לא חיישינן להו כולי האי, ועוד דאית להו תובעין, שהעניים דוחקין ותובעין.. ומיהו י"ל דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנות, שלא על דעתם התנדב אלא לעניים, והיינו דאמרינן בההיא דערכין האומר סלע זו לצדקה משבאת לידי גבאי אינו רשאי לשנותו, ומשמע לא הוא ולא אחר. וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעלים ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, תשמישי בית הכנסת שאני. ואף בזו כתב מורי הרב ז"ל דדוקא כשאין צורך בית הכנסת לה, כגון דאיכא נרות אחרות לתשמישי בית הכנסת. וכן נדבת הצבור שרצו לחלק מיד על הצרה שלא תבא, ובתעניות אין מותר לשנותה, אלא מחלקין אותה מיד, שעל דעת כן התנדבו.

הא דאמרינן מריש הוה עביד מר תרי כיסי, אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולין הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו, דהתם דוקא צבור או הפרנסין, אבל הגבאין שלא מדעת בני העיר או הפרנסין לא, ולפיכך בעי לאתנויי, ואי נמי מחמת נדבת היחידים, וכמו שאמרנו; אבל לפי מה שפירשנו דלשנותן ללוות ולשלם קאמר, הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי.