רשב״א על בבא בתרא ז:

ולא חלונות זה על זה. כלומר, לא דין חלונות זה על זה, שאם בא לבנות כנגדן בונה ואף על פי שמאפיל, אבל אינו מחייבו לסלקן משם שהוא לא נתחייב לו בבנין. ומיהא שמעינן למי שיש לו חצר ובתים וחלונות פתוחות לחצר, ומכר החצר, שאין הלוקח החצר נמנע מלבנות בחצרו כותל בקרוב ארבע אמות לחלונות ואף על פי שמאפיל, לפי שהמוכר אינו משייר כלום בחצר שמכר, ואם בשני אחין שחלקו אמרה שמואל, משום דלקוחות הן, ואף על פי שגם בעל החצר אנו רואין אותו כמוכר לו הבית, כל שכן במוכר אחד ולוקח אחד.

מדלא אפקיה בחיי אבוהון זיופי זייפה. ואף על פי שמתקיים בחותמיו ואפילו מפי עדים, אכתי אפשר דכיוון וזייף, כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קס"ז, א) אמר ליה רבא אין חתמות ידי דידי היא, מיהו מקמי דרב אחא לא חתמי מעולם, כפתיה ואודי ואמר אנחי ידא אזרנוקא וחתמי. ואפילו אמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בצד אות פלונית אין מקבלין מהן, לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ומיהו דוקא בשיש עדים שתבעו האב בחייו בבית דין וזה לא הוציא שוברו, דעכשיו יש לומר בודאי דהוה ליה לאפוקי, אבל אם לא כן אין חוששין לו, ומה יעשה זה שפרע ואמר לו אידך אבד שטרי (וקנו) [ודנו] על כרחו ופרעו וקבל שובר, וכדקיימא לן כותבין שובר, ומתי היה לו להוציאו ולא בעו הא לאחר כתיבת שוברו.

לא קשיא הא מגואי הא מאבראי. מאבראי גריעותא, שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו, אבל מגואי מעליותא הוא, ואי בעית אימא אפילו מאבראי למעליותא בדלית ליה [דלת, ואפילו בדאית לה דלת] פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פותחת, ואפילו בדאית ליה פותחת פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פותחת מאבראי, שיכול העני לפותחו בלא רשות.

רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה. וקיימא לן כרבנן בתרוויהו. ואף על פי שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, לא קיימא לן כההוא כללא, דהא איכא טובא דלית הלכתא כותיה, ולא כללא תריצא הוא, כדאמרינן (בריש פרק אלו טרפות) [בפרק המדיר] (כתובות ע"ז, א) וכן בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה, ב) דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.

תוספתא. (ב"מ פי"א ה"ט): מי שיש לו פתח במבוי, אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. עד כאן. ולאו דוקא אין כופין אותו, אלא שאף הוא יכול לעכב על ידיהם שלא לעשות דלת למבוי, ומן הטענה הזאת בעצמה שיכול לומר להם רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי.

עוד בתוספתא : מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם דלת נגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. אם היה שרוי עמהם באותה חצר, משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ולתקן את המקואות ואמת המים, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל.

איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' אמר לו לפי קרוב בתים הן גובין. כתב הרב ר"י ן' מיגש ז"ל, דהא לישנא בתרא לטפויי קא אתי, ולומר דהאי שבח ממון לפי קרוב בתים הן גובין אותו, שאילו עשיר שביתו קרוב ועשיר כמותו רחוק, גובין מן הקרוב יותר, אבל לעולם לפי שבח הממון גם כן, דאילו עשיר רחוק ועני קרוב מה יגבה מן העני ואין לו, אלא מן העשיר הרחוק גובין יותר ממה שגובין מן העני הקרוב. ושבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר, שאין אלו באין אלא לשלול שלל ואין שוללין הקרקעות. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין, שאם באו גייסות בשעת מלחמת המלכים ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. וכתב הר"ח ז"ל, לענין חצר שגובין לפי שבח ממון לעולם, ולא איכפת לן בקירוב בתים לעולם, ואף הרא"ם ז"ל מודה בדין זה שאין עסק קירוב וריוחוק בחצרות, שכל החצר כבית אחת.

פרק קמא ולא חלונות זה על זה. פירוש, לא דין חלונות, כלומר, שאין בעל החצר צריך להתרחק ארבע אמות, אבל אינו יכול לומר לו לסתמן. ופרשו רש"י והראב"ד ז"ל, שאם החזיק בעל החלון שלש שנים ובא בטענה נאמן. וקשיא לי, שהרי חזקה מכח מחאה קא אתיא, וכיון שאין בעל החצר יכול למחות בו ולומר לו שיסתום, היאך תעלה לו חזקה. ואם תאמר אפילו הכי היה לו למחות ולהודיע שאינו מניחו שלא יסתום עלתה לו חזקה, כענין שאמרו במשכנתא דסורא (לקמן בבא בתרא לה, ב). לא היא, דהתם שאני שהיה שדה זה ידוע לראובן, וראינו את שמעון זורע וקוצר ומכניס פירותיו, יראה שראובן מכרו לו, אם לא הודיע ראובן תוך כל שלש ושלש שמחמת משכונה הוא אוכל, אבל כאן שידוע ששותפין היו בו מחמת ירושתם, אמרי שכן חלקו. והיינו טעמא דאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, א) דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. כך נראה לי. עוד בפרק קמא [שם]: ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא וכו' אחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן מר זוטרא בריה דרב אידי אמר בהא נמי הילכתא כותיה אימר זיופי זייפיה. ואפילו אמרו עדים אנו חתמנו ונקב יש בצד [אות] פלוני, אין מקבלין מהן, דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ויש שהקשו, דהא אמרינן בערכין פרק שום [היתומים] (כב, ב) בכולן אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלהם, דאחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן. וכתב הר"א אב בית דין ז"ל, דיש מתרצין, דהתם בשהתחיל הדין בחיי אביהן. ולי נראה דאינו קשה כלל, דכל שהשדה ידוע לאחד מקבלין עדים שלא בפניהם ואין אומרים נמתין עד שיגדלו היתומים ונמצא זה מפסיד את שלו, וכדאמרינן בריש פרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיב, ב) אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדילו אלא מוציאין מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו ונראה. ואילו הוה קאי בחזקה דאבות לא מזדקקינן עד שיגדלו, כדאיתא התם במעשה דבר חמוה דר' ירמיה, והכא נמי אין מקבלין עדים לקרועי שטרא דבידייהו, ושטרא בידא דקא ליקום וזוזי היכא דקיימי לוקמו. כנ"ל.