רשב״א על בבא בתרא כב:

הכי גרסינן בספרי הגאונים ז”ל: אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בקרוב ד' אמות לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. מאי טעמא רישא דהכא מעלי להתם. ופירשו משום רבינו האי גאון ז"ל, כגון שיש לראובן כותל מושך ממזרח למערב, וסמך לו שמעון ברשות כותל אחר סמוך לו בקרוב ארבע אמות ג"כ כנגדו ממזרח למערב, ועכשיו בא שמעון זה לבנות כותל אחר אחורי כותלו שלו, לא יסמכנו לכותלו שלו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, מאי טעמא דדושא דהכא של אחורי הכותל של שמעון, מעלי להתם, לכותלו של ראשון, ואף על פי שכותל ראשון של שמעון מפסיק, ומיהו אם בא אדם לבנות כותל סמוך לכותלו של חבירו ולהניח אחורי כותלו ארבע אמות פנויות לדושא אין שועמין לו, שאף על פי שאמרו כאן דדושא של אחורי הכותל הסמוך לו מעלה לו, היינו דמעלה קצת, אבל מכל מקום אינו מעלה כל כך כאלו לא נבנה כותל באמצע. ותדע לך, מדאקשינן מחלונות וממזחילה, ואי סלקא דעתך אינו יכול למחות אלא על השני, מאי קשיא. ובאמת שלשון הגמרא מתישב לפירוש זה היטב. אבל מכל מקום קשה לי דאם כן כיון שיש כותל בקירוב לו ארבע אמות, איזו ראיה יש לו שעבוד דושא על חצרו של חברו שמעון. ושמא כשנודע שנשתעבד בפירוש חצרו של שמעון לדושת כותל זה של ראובן, אלא שנתן רשות לאחר מכאן לשמעון לבנות כותל אחר סמוך לו, ואתא תנא דמתני' לאשמועינן דאף על פי שנתן לו רשות לסמוך לו כתל אחר, לא יסמוך לו כותל אחר, דאכתי לא מבעי ליה דיצא דהתם. ואי איפשר לומר כן, שאם כן מאי קא מקשה בכולה שמעתין טעמא משום שלא יאפיל וטעמא משום מזחילה הא משום דושא לא, דהתם בשלא נודע שנשתעבד לדושא והכא כשנודע.ומיהו לפי פירושו של הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל שכתבנו למעלה, דמתניתין בעיר חדשה ובקונין מן המלך, דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות לדושא, ניחא, דהכא מסתמא כבר נשתעבדו לו, ואף על פי שנתן לזה רשות לסמוך לו כותל ראשון אינו יכול לסמוך לו כותל אחר וכדאמרן, וכי מקשינן ליה ממתניתין דמזחילה וממתניתין דחלונות, לומר דמהתם משמע דמסתמא לא נתשעבדוכ לו ארבע אמות משום דושא כלל. והר"י אבן מיגש ז"ל פירש כגון שהיה כותל ראובן מושך ממזרח למערב, וכותל שמעון סמוך לו בקרוב ארבע אמות מן הצפון לדרום, ובני אדם עדיין עוברים סמוך לכותל ראובן באלכסון, ועכשיו בא שמעון לסמוך כותל אחר ממזרח למערב לכותלו שלו המושך מן הצפון לדרום, לא יסמיכנו לו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות , ואף על פי שהוא מרחיק מכותלו של ראובן ארבע אמות, מאי טעמא דמתחלה, קודם שיבנה כותל זה, אף על פי שלא היו העוברין מהלכין לעיקרו של כותל ראובן מפני כותל שמעון שבצפון, אפילו הכי כשעוברין באלכסון, דושא דהכא, כלומר של אלכסון, מעלה להתם, לכותלו של ראובן, דמניעת הדושא שמחמת כותל הצפון אינו מונע ממנו כלום מתועלת הדושא, וכדאמרינן בסמוך הכא במאי עסקינן בבא מן הצד, אלמא אפילו לכתחלה יכול הוא לסמוך, שאינו מונע ממנו כלום, והילכך זה שבא לסתום שלא יעברו העוברים באלכסון כמו שהיו עוברים מתחילתן, הרי זה מעכב על ידו, עד שיניח מקום פנוי בין קרן כותל זה שבא לבנות עכשיו ובין כותל הצפון כזה:  כדי שיעברו גם עכשיו באלכסון כמתחלה, מאי טעמא דושא דהכא של האלכסון מעלה להתם. והקשה מורי הרב ז"ל להאי פירושא דמאי האי דאמר רבא הכי קאמר, והלא בזה הלשון בעצמו שמפרש רבא עכשיו באוקמתא דמתניתין בו בלשון היינו מפרשים אותה מעיקרא, דהא שמעיקרא נמי כך הוה משמע לן דמי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר, ומה ביאור הוסיף רבא במה שאמר ובמה יודע החילוף שמתחלף בו פירוש המשנה מן הפירוש הראשון, והיה לו לרבא לבאר ולומר הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו מן הצד בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו אלא אם כן הרחיק מכותלו שלו ארבע אמות. וזה גם כן קשה לפירושו של רבינו האיי גאון ז"ל. ולי קשה גם כן לפירוש זה הלשון לא יסמוך לו כותל אחר, כראשון משמע, ואם הראשון מן הצד והשני שכנגדו אין זה במשמע כותל אחר סתם. ורבותינו הצפרפתים ז"ל גורסין הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ברחוק ארבע אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר מאי טעמא דושא דהכא מעלה להתם. וכן נמצא גם בספר מוגה בישיבות הגאונים ז"ל, וכן בפרושי דר"ח ז"ל בלשון יש אומרים. ופירש רבינו יצחק ז"ל, כי בעל הכותל שנפל רוצה לחזור ולבנות כותלו עכשיו סמוך לכותלו של חבירו בקרוב ארבע אמות, ואשמעינן תנא דמתניתין דאינו רשאי, אלא מחזיר הוא כותלו למקום שהיה רחוק מזה ארבע אמות. והא דנקט תנא האי דינא בכותל שנפל, רבותא אשמעינן, דלא מיבעיא בתחלה כשבא לסמוך, שנתחייב להרחיק משום דושא, אלא אפילו עכשיו שנפל, אם חוזר ובונהו מחזיק ארבע אמות כמשפט הראשון, שהייתי אומר שאינו צריך, שכבר נדוש הקרקע באותו זמן שהיה שם הכותל הראשון, קא משמע לן, וגם לפירוש זה אין הלשון מתיישב בו, דמאי דושא דהכא מעלה להתם דקאמר. ויש לפרש דושא דהכא דבין שני הכותלים מעלה להתם מעלי לשני הכותלים, וכאלו פירש כאן עיקר טעם הרחקת הכותלים זה מזה. וכן פירש רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה לי שעדיין קשה, שהיה לו להשמיענו מתי נפל כותל זה למאן דאמר בכותל חצר, וכי לעולם צריך לדושא, ופעמים שיפול הראשון לאחר זמן מרובה ואינו צריך עוד להתרחק ואפשר לפרש, דסתם כאן כמו שסתמו במשנה בעיקר הדין, שהרי משנה זו דוקא בעיר חדשה ולא בעיר ישנה, ולא גלה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה, לפי שהכל תלוי בראיית בית דין שבאוו מקום ושבאותה שעה, שאין כל המקומות שוים. תנן החלונות וכו' ותני עלה מכנגדן שלא יאפיל וכו'. מגופה דמתניתין הוה מצו נמי לאקשויי, דמדנקט החלונות, משמע דטעמא משום חלונות, הא בלאו חלונות משום דושא לא. אלא משום דברייתא מיפרשא טעמא בהדיא ניחא ליה לאיתויה.

הא משום דושא לא. ואם תאמר לוקמה בעיר ישנה, דלכולי עלמא לית בה משום דושא. י"ל כיון דרישא דמתניתין דלא יסמוך לו כותל אחר בעיר חדשה, לא ניחא ליה לאוקומי סופא, דהיינו החלונות, בעיר ישנה.

וכמה. לא תלמודא בעי לה, דהא אנן ארבע אמות תנן, וכדמקשה לאחר מיהא,אלא מדברי רב ייבא הוא וכאלו אמר רב ייבא כמה כמלא רוחב חלון, ומילתא באפי נפשא היא ולא קאי אמתניתין דידן ולא אברייתא דמתניתינן, וברייתא דבעו ארבע אמות, היינו בא לבנות משני צדדין, אבל רב ייבא אתא לחדותי ולאשמעינן דבבא מן הצד ומרוח אחד לא בעי אלא כמלא רוחב חלון, דהיינו טפח. פירש רש"י זל דתנא דברייתא דתנא מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה מלמטן כדי שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל "לא יהיב שיעורא, ולומר שפעמים שצריך הרחקה יותר על ד'. שאם היה בין כותל להכותל ריחוק גדול, אם מגביה כותלו ארבעה אמות מחלונו של זה כל שכן וכל שכן שיראה שם להדיא. לפיכך פי' התנא דברייתא שצריך להגביה עד כדי שלא יציץ ויראה, ולא אמרו ארבע אמות אלא בבונה בסוף ארבע אמות מכותל החלונות, ומיהו מעיקרא דהוה סלקא דעתא דברייתא מכנגדן ממש קאמר, על כרחין האי מכנגדן ארבע אמות קאמר, דאי לא, תיקשי אמתניתין דקתני מכנגדן ארבע אמות. ולמאי דאוקימנא השתא מתניתין וברייתא בבא מן הצד, לא אתפרש שיעורא בבונה מכנגדן ממש כמה ירחיק כדי שלא יאפיל, אלא כיון דמעיקרא הוה משמע לן דמתניתין וברייתא כנגדן ממש קאמרי ולא הוה קשיא לן עלה מידי אלא תיפוק לי משום דושא, אלמא משמע דאפילו מכנגדן ממש בארבע אמות סגיא, ואף על גב דודאי אי איפשר דלא יאפיל קצת, מכל מקום לא הצריכוהו חכמים יותר, דבאורח כי הא סגי ליה. ועוד דלרב דאמר לא שנו אלא בכותל גינה אבל בכותל חצר לא, מתניתין דהחלונות כפשטה מוקי לה בבונה מכנגדן ממש, ואפילו הכי בארבע אמות סגי ליה. וכן כתב מורי הרב ז"ל והרמב"ן נ"ר.

לא קשיא כאן מרוח א' כאן משני רוחות. יש מפרשים דמשתי רוחות צריך כמלא רחב חלון מרוח אחת וארבע אמות מן הרוח השני, וארבע אמות דקתני ארוח שני קאי, ויש אומרים, כי מכל אחד משני הצדדים צריך להרחיק ארבע אמות. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. ויש אומרים, שאין צריך להרחיק בין שני הכותלים אלא ארבע אמות. ומסתברא דאפילו אין אויר בין שני הכותלים אלא ארבע אמות, בהכי סגי ליה, ודומיא דמכנגדן, דכל היכא דאיכא אויר ארבע נכנסת לו אורה כדי הצורך, ובלבד שירחיק הכותלים טפח מפתיחת החלון, כדי שלא יפול צל הכותלים לתוך החלון, שהרי אפילו במן הצד האחד לבד מרחיק טפח ואף על פי שנשאר הצד השני פנוי לגמרי.

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי. פירש רש"י ז"ל, דלאו למימרא דכולה מתניתין כרבי יוסי חוץ מזו, דטובא איכא דעל כרחין ליתנהו כרבי יוסי, דלאו גירי נינהו. אלא לימא אף זו דלא כרבי יוסי קא מר. ולפי פירושו אפשר לומר, דמשום דאית ביה כעין טעמא בעי לה אי איתיה אי ליתיה, ואורחא דתלמודא בהכין בכל דוכתא דמשכח ביה כעין טעמא. אבל ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל פירשו, מדקאמר הכא לימא דלא כרבי יוסי, שמע מינה דפשיטא להו דכולה מתניתין רבי יוסי מודה בה, והם ז"ל הניחו הדבר מסותם ולא פירשו היאך, וכתב הרב מורי ז"ל, דהיינו טעמא, דכל דבר שהוא מזיק בשעת הנחתו ואין הנזק שמגיע לשם נולד לאחר מכאן אלא כמות שהוא מזיק וממקום שהניחו שם, חשבינן ליה מזיק בשעת הנחתו וגם מגירי דידיה הוו. וגפת וסיד וזבל וסלעים ההבל מצוי בהם וכגחלת הן, וממקומן הן מזיקין, ואינן דומין לאילן שהשרשין נולדין לאחר מכאן ומתפשטין והולכין עד הבור, ולפיכך אין נחשבין בגיריה, וכן מיא דפרק הבית והעלייה (בבא מציעא קיז, א) דאמרינן דלאו גירי נינהו, משום דמיא מיתם תימי והדר אזלי, ונמצא שאינן מזיקין בשעת הנחתו ולא ממקום הנחתו. ומרחיקין את הזרעין מן הכותל י"ל משום שאין הנזק משום שרשין, דהא מסקי עלה לעיל בגמרא שזרעים לא מישתרשי לצדדין, אלא מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח, כלומר ממקומן יונקין כח הארץ ומחלידין אותה, וכח היניקה מצויה בזרעים, ולפיכך חושבין אותה כמזיקין משעת הנחתן. וכן מתונא דמחרישא ושל מי רגלים מזקת ממקומה וכן חול במתונא. ומיהו עדיין קשה מפני מה לא יסמוך כותלו לכותל חבירו, והלא בסמיכתו אינו מזיקו, אלא שמונע ממנו דושא, ומאי גירי איכא. וי"ל דהכא נמי כיון שבשעה שהוא בונה הוא מונע ממנו תועלת הדושא, גרמא דגירי הוא. ולפיכך מה שכתבנו למעלה משמו של הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל בפירושא דמתניתין דמי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו, דהיינו בלוקח מן המלך ומסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות הסמוכות לו לדושא, הא לא שייכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו או על הניזק, אלא טעמא אחרינא הוא דכשלו הן לכך. ותדע לך דלא שייך בפלוגתייהו, דאם איתא, אפילו לרבנן נמי מאי מזיק איכא, דכותלו של שני אינו מזיק לראשון אלא שמונע ממנו רגל הדורסין. וגם לפירושו של רבינו ז"ל שפירש דבמחזיק שלש שנים ובא מחמת טענה היא, מתניתין לאו בפלוגתייהו שייכא כלל, אלא שזה בא בטענה בכח חזקה שקנה מקום דישה לשעבוד או שנותן לו. וזה נראה לי מבואר, אף על פי שנתקשו בזה הראשונים ז"ל. ובמשרה וירק וכרשין ובצלין וחרדל ודבורים, בהני הא קא מפרש בגמרא לעיל דבכולהו פליג רבי יוסי, וכתב הרב אלפסי ז"ל דאף על גב דפליג במשרה, מיהו מודה הוא ודאי דצריך לארחוקי את המשרה בכדי שלא יהו גיריה. ולא פירש הרב ז"ל כמה. ואפשר דשלשה טפחים קאמר, דמתונא דידה מזקא לירק ממקומה בקירוב שלשה טפחים כמתונא דמיא לכותל. וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל. ולפי זה, רבנן דאמרי מרחיקין את המשרה מן הירק, וטפי משלשה טפחים קאמר, ולא ידענו כמה. ולקמן במקומה נכתוב בה יותר בס"ד. ומיהו עדיין קשה לי, כרישין למה ירחיק מן הבצלים, והלא שרשי הכרישין אינן משתרשין לצדדין, וכדאמרינן לעיל דזרעים לא משתרשי לצדדין, אלא מהו הנזק שמזיקין לבצלים מפני שממקומן כח יניקתן מקלקל את העפר לגבי בצלים או שממתקין אותו ומבטלין חריפות הבצלים, ואם כן הרי זה כנזק זרעים לכותל, דממקומן הן מזיקין, ולמה לא נחשוב אותן כגיריה. וצריך עיון. ופשטן של דברים בודאי נראין לי כדברי רש"י ז"ל, כי יש במשנתינו שנחלק בהן רבי יוסי. ודע דוקא במרחיקין את הגורן משמע דסבירא ליה לרבינא דרבי יוסי פליג ביה ולאו גיריה נינהו ולא גרמא דגירי, דזיקא הוא דממטי לה, כדמשמע לקמן בעובדא דבי מריון בריה דרבין. ולענין פסק הלכה: אע"פ שאמרנו לדעת הגאונים ז"ל דמודה רבי יוסי בכולה מתניתין ופליגי אביי ורבא לעיל בבא לסמוך בצד המצר אם סומך אם לאו, כתב ר"ח ז"ל דלענין חפירת בור בלבד קיימא לן כרבא דאמר אינו סומך, משום דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפי לארעא. אבל בגפת וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה יכול לסמוך כל זמן שאין שם כותל, אע"פ שהמקום עשוי לכותלים. וכתב מורי הרב ז"ל דנראין דבריו, מפני שבשעת מעשיו לא הוו גיריה, דאכתי ליתיה לניזק, ובשעה דאיתיה לניזק כלומר לאחר שיבנה זה כותל, בההיא שעתא לא הוו גיריה, דכבר כלו מעשיו. ולדידי קשיא לי דהא זרעים בשעה שהוא זורען אינן מזיקין כלל עד שישרישו, ולאחר מיכן הוא שיונקין, ואם כן למה אנו מחשבין אותה כגיריה, דהא בשעת מעשיו לא הוו גיריה, ולכי ינקי ומזקי כבר כלו מעשיו, אלא דכל שהוא מזיק ממקום הנחתו חשבינן גיריה, והכי נמי ממקום הנחתן הן מזיקין. וי"ל דמכל מקום לא חשיבי גירי דידיה אלא כשהניזק מצוי בשעת הנחתו, דומיא דגירי ממש, דמורה לאדם במטרה. ואלו היה מורה שלא במקום שהניזק שם ולאחר זריקתו בא הניזק וקבלה, פטור, דלא הוו גירי, וכל זה איננו שוה לי. ועוד נראה לי דבגפת וסיד וכל שיש בו היזק דגירי, אף על פי שקדם וסמך, כל שבא חבירו לבנות כותל כופה אותו ומסלקן, שאין קדימה לניזקין דגירי, אלא אם כן החזיק שלש שנים ובא מחמת טענה, הא מדין קדימה לא, וכל שכן שאם סלק את הראשונים דאין מחדש שם אחרים. גם לעיקר פסק הלכה שפסקו כאביי תמיהא לי, דהא קיימא לן דכל דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, וזו אינה מהם. ומיהו הר"ז הלוי ז"ל פירש בשמעתא דחרדל ודבורים, דלמסקנא אמרינן דהא רבא מודה בכולהו לבר מבא לחפור בור, ומשום דכל מרא ומרא מרפי לארעיה, ולפי הגירסא שגורסין שם אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו.

הא דתנן: ואת הכותל מן המזחילה כדי שיהא זוקף את הסולם. דוקא בשהחזיק שלש שנים לתקן המזחילה שלו דרך חצרו של זה, אי נמי במתנה בפירוש, וקא משמע לן שצריך להרחיק כותלו משם ארבע אמות. אבל המחזיק במזחילה אפילו שלש שנים אינו מוחזק בכך לתקנה מצד חצרו של זה, שלא הוחזק זה אלא לשפיכת מימיו, אבל לתקנה ולזקוף סולם מצד חצרו של זה לא. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל (הל' שכנים פ"ט, ה"ח) כן כתב, אינו מחוור. וכן כתבו בתוספות דמתניתין על כרחין כשנתן לו או מכר לו כדי זקיפת סולם למזחילה.

הכא נמי זימנין דבהדי מנח לה יתבא ארישא וקפצה. כלומר וכיון דזימנין מתרמי הכין ואז הוו גיריה, לעולם אסור, דכל היכא דאיכא צד לגירי מסלקינן ליה. ולא מצי אמר אנא נטרנא ליה דלא אתי לך נזקא מחמתי. ומיהו נראה לי, דאפילו יתבא ארישא וקפצה, אינו אלא גרמא, דאיהי היא דקפצה מעצמה, והיינו דלבתר דאמרינן טעמא דזימנין דיתבא ארישא וקפצה, אקשינן והא גרמא הוא, דאלמא אפילו בהכי ליכא אלא גרמא. וזה נראה לי עיקר.

עוד בפרק (קמא) ‪)‬שני‪(‬ מזחילה. ונראין לי דברי הרמב"ם ז"ל (הל' שכנים פ"ט ה"ח) דמזחילה חזקה לעצמה לכל תיקוניה, דאם לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת, וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראיה להרחקת כותל ארבע אמות בחצר חבירו, ומזחילה גם כן להרחקת ארבע אמות. כנ"ל. פרק לא יחפור (בבא בתרא כב, א) מה שכתבתי בבא לפתוח חלון על חברו דבין לרבא בין לאביי אינו פותח, ואינו דומה לבא לחפור בו[ר] סמוך למיצר דסומך, לפי שאינו נוטל משל חברו כלום וכענין שאמרו באוצר, עוד קשי' לי דאינו דומה לאוצר, דאינו צריך לבית כלל, אבל בור שצריך לכותלים ועושה משדה חברו כותל לבורו, ומותר מפני שאין מזיק עכשו, הרי הוא כפותח חלון על חצר חברו, שמשתמש באורו ואינו מזיקו עכשו, וכאן וכאן משעבד את חברו להרחיק.