רשב״א על בבא בתרא קמא:

והא זכר ונקבה (הא) [לא] קאמר. ואם תאמר מאי שנא דפריך הכי אברייתא ולא פרכא אמתניתין דקתני ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתים. י"ל דשאני מתני' דלרוחא דבניו איכון.

דאמר נמי אי זכר ונקבה. יש מפרשים דאמר אם זכר אם נקבה יטול מנה. ואיכא למידק, אם כן היכי קתני אין לו אלא מנה, פשיטא דאין לו אלא מנה, (אלא) דאיהו מנה קאמר, וכי סבורין היינו שיטול יותר ממה שאמר. וי"ל דאתא לאשמועינן דאף על גב דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מאתים, לא נטעי לומר דב[ד]קאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה על כל אחד ואחד קאמר שיטול מנה. ואי נמי יש לפרש ולא קאמר זכר ונקבה יטול מנה אלא בשאמר אם זכר ונקבה יטול, ולפיכך הייתי סבור לומר שיטול כמו שאמר תחלה, דהיינו מנה על הזכר ומאתים אל הנקבה, קא משמע לן דאינו נוטל על שניהם אלא כעל אחד מהם וכפחות שבהן דהיינו מנה.

הא דאקשינן: ולימא ליה רבי מאיר הוא. איכא למידק, למאן קאמרינן לרב הונא, ורב הונא כרבי מאיר סבירא ליה במוכר פירות דקל (יבמות צג, א), והילכך לכשתמצא לומר משנתינו רבי מאיר היא, אכתי תקשי לרב הונא. ויש מתרצים דהכא לאו בדוקא קא פריך ולפרוקה מתניתין לרב הונא, אלא פירכא בעלמא הוא דקא פריך אמאי דקאמר משנתינו איני יודע מי שנאה. ואינו מחוור בעיני. ומסתברא לי דהכי קא פריך, ולימא ליה רבי מאיר הוא, דכשם שאמר רבי מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכי נמי מקנה לדבר שלא בא לעולם, ורב הונא לא סבר ליה כותיה בהא, דאפילו באומר לכשתלד סבירא לרב הונא דלא קנה, כדאיתא בסמוך. ואהדר ליה דלא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. כנ"ל.