רשב״א על עבודה זרה סב.

אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור. דכל שהנאתו אסורה אף הנאת גרימתו אסורה, והרי ערלה וכו' ואף על פי שהנאה זו היא גרמת איסור הנאה, הילכך הנאת גרמת יין נסך נמי אמאי אסורה, אלא שהיא תופסת את דמיה כע"ז, ואף על פי ששכר זה אינו דמים ליין נסך גזרו עליו מפני שנראה כמחליף.

והרי שביעית וכו', נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה: לאכלה (ויקרא כה, ו) ולא לסחורה. פירוש לאכלן בפני עצמן או למוכרן ולקנות בדמיהן דברים הנאכלים שיכולים להתבער אחר הביעור וקדושת שביעית תופסת בהן, אבל לא דבר הניתן לסחורה כגון עבדים וקרקעות או כסות וכלים, וכדתנן במסכת שביעית (פ"ח מ"ח): אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, אם לקח יאכל כנגדן. וטעמא כדאמרן דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית מותר, אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהן קדושת שביעית, כגון חלוק, אסור שמפקיען מקדושתן. ולפרוע חובו מפירות שביעית נמי מהאי טעמא אסור, שהרי דמי פירות שביעית [אינן] נשארין בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה. והא דתנן בקדושין (נב, א) שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת, דיעבד קאמר. והיינו דקאמר שמע מינה, לומר דאף על פי שאסור לעשות כן מקודשת היא.