רשב״א על עבודה זרה נב

איכא דמתני לה אסופא וכו' וקא משמע לן דישראל הוא דלא מבטל דנכרי אבל נכרי מבטל דנפשיה. כך הגרסא במקצת הספרים. ויש מי שהקשה ביטול דנפשיה מאי מהני ליה, דאכתי מתסרא משום חלקו של ישראל, ואם תאמר שאם חלקו יהא חלקו מותר, הא קימא לן בדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסור ע"ז, ואם תאמר בשמכרה וכל אחד נוטל חלקו בדמים, אם כן בלא ביטול נמי דמים שביד נכרי מותרין, דהוו להו דמי ע"ז ביד גוי דקיימא לן דמותרין בהשוכר (סד, א), והשיב דאם אחר שביטל חלקו נתנו לישראל, אותו ישראל יכול למכור אותו ודמיו מותרין, לפי שחלקו של הגוי כבר הוא מבוטל בכל מקום שהוא, ואם לא בטל הוו להו דמי ע"ז ביד ישראל ואסורין. והרמב"ן נ"ר תירץ, כגון שחלקו של גוי ידוע ביד או ברגל, או שהוא של כסף ושל נחשת ונחשת של זה וכסף של זה. ולא מיחוור, דאם כן דכל אחד ואחד מכיר חלקו אין כאן שותפות גמור, ואכתי הדרין לבעיין פשיטא דמאי קא משמע לן דנכרי מבטל דנפשיה כיון דחלקו ידוע ביד או ברגל, ואמאי תסוק אדעתין למיסר כיון דאין לו לישראל חלק כלל באותו אבר.